ונגש הכהן פג

(סי' ש"ה) החמיר בזה משום הברכה. דאולי נפל הוא ולית לי' חזקת חי. ואע"ג דרוב הם ב"ק מ"מ א"ה בממון אחה"ר ובפת"ש מביא שם בשם ב"ש אחרון לפדות ולברך ואיך שיהי' לפענד"נ להעיר. דאפי' נימא לפדות על סמך הרוב דב"ק הם. ונוקמי' אחזקת חי מכח רובא ודלא כהדג"מ. מ"מ הא קיי"ל דלא סמכינן ארובא וחזקה היכא דאיכא לברורי. כמבואר בראשונים בחולין (ג) לענין רו"מ אשמ"ה. ובפסחים (ד) אי איתי' למשכיר נישיילי' והסכמת האחרונים דאי בקל לברורי א"ס אחזקה ורובא. אם לא היכא דאיכא טרחה יתירה כמבואר כן בס' גינת ורדים (כלל ס"א) ועפי"ז י"ל דאיכא לברורי ע"י אגרת. ובפרט בזה"ז דבי דואר שכיחי ובקל איכא לברורי אם חי או מת. ולכן הי' נלפענ"ד לעכב הדבר עד שיבא תשובה ע"י מכתב ועכ"פ שלא נברך בלא ידיעה ברורה ע"י אגרת בזה משום חומר לא תשא. ומה טוב הי' אם הי' בא דבר קדשו בזה למועד יום הל"א. שיהי' אחה"ש אי"ה כו' עכ"ל במכתבו אלי. וזה אשר השבתי לו

ע"ד שאלתו כו'. אם יש לחוש לדעת דג"מ הנה אף שאין משיבין את הארי כו' עכ"ז תורה היא כו' ולפענד"נ דעכ"פ יש לדחות ד' מרן הדג"מ בזה. ונראין דברי הב"ש אחרון בזה יותר מכוון וכמו שיבואר. דגרסי' בב"ק (יא) א"ר אלעזר בכור שנטרף א"פ אותו. וכן תני רמב"ח כו' ת"ל אך חנק. וכ' רש"י וז"ל נטרף נהרג ובמת מעצמו לא איצטריך כו' דהא כתיב ופדויו מב"ח תפדה. אבל נהרג איצטריכא לי' דנא אמרי' אילו לא מיקטל הוה חי ולפרקי' קמ"ל עכ"ל. וכ' התוס' פ"ה שנהרג ובמת מעצמו כו' משמע קצת דאי קים לן דכ"ח וחי הוה חייב לפדותו. וקשה דבפ' יש בכור כו' אנא ודאי דגזה"כ הוא דאפי' קים לן דכ"ח צריך ל' יום כו' ואע"ג דמהאי קרא נפק"ל בשבת (קלה) כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל ה"נ דרשינן ח' ימים בבהמה אינו נפל כו'. ואפי"ה כי קים לן דכ"ח הוה מחוסר זמן תוך ז' כו'. ומפר"ת שנעשה טריפה כו' עכ"ל. ובחי' הרשב"א כ' ג"כ כתוס' דגזה"כ הוא והק' קו' תוס' דא"כ היכא נפק"ל בשבת כו'. וכ' שם בישובו וז"ל דודאי אי נפל הוה לא הוה מחייבא תורה לפדותו. ומ"מ אפי' קים לן בי' דאינו נפל אינו בר פדי' דגזה"כ הוא כו' עכ"ל. ובחי' מהרמ"ל שם ביאר יותר קצת וז"ל דממילא משתמע נמי דכל ששהא ל' יום באדם יצא מחשש נפל. דאל"כ לא הי' לתורה ליתן שיעור ל' יום אלא הי' מן הראוי להרחיב זמן יותר לפדיון עד שיצא מכלל נפל כו' עכ"ל. ובחי' המאירי לשבת (קלה) כ' דע"כ גזה"כ הוא וקרא דקנסיב רשב"ג הוא לאסמכתא. ומבואר מכל זה. דלמ"ש תוס' ואידך רבוותא ע"כ קרא דופדויו כו' לא מטעם ספק נפל אלא גזה"כ הוא. והא דמייתי רשב"ג מקרא דופדויו דכל ששהא לאו ספק לפמ"ש הרשב"א ומהרמ"ל לדעת תוס' נראה ביאור דבריהם דרצונם דאתי קרא לבן ח' דפליגי בי' רשב"ג ורבנן כמבואר בתוס' שבת (קלו) ויבמות (פ) דלרשב"ג מפיק מקרא דחף דבן שמונה הוה ספק דלמא אשתהי כמבואר בגמ' ביבמות שם מ"מ כיון ששהא ל' יום יצא מספק נפל. אבל בסתם ולדות אין לנו לימוד מה"ת דליהוי ספק נפל וטעמא הוא כמו"ש תוס' ביבמות (לו) ונדה (מד) דאפי' לרשב"ג מה"ת הוו סתם ולדות מרובא דרו"נ ולד מעלי' ילדן. רק דמדרבנן החמירו ומטעם המבואר שם ובתוס' חולין (יב) ובכורות (כ) ולהמאירי בשבת הוא בפשיטות דלא נסיב קרא רק לאסמכתא

והמל"מ (פ"ד מה' איסו"מ) כתב דאף דטעם התורה שלא לפדות קודם נ' יום הוא משום ספק נפל. ומ"מ גזה"כ הוא אף בכלו חדשיו דא"פ קודם ל' יום דהתורה גזרה בלא פלוג עכ"ל. והנה יסוד זה דאמרי' במידי דאורייתא סברא דלא פלוג מצאנו כן לכמה מרבוותא שכ' כן. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' פ"ו) דביצת טריפה שאסרה תורה הוא מטעם דנגמרה באיסור ומ"מ גם בנטרפה סמוך לשחיטה אסורה משום לא פלוג. והגאון או"ת (סי' צ"ו) כתב דהא דקיי"ל כר"י דלא דרשינן טעמא דקרא היינו שלא נאמר שישתנה הדין היכא דלא שייך הטעם. וכ"כ בס' ברכת הזבח במנחות (ע"ג) יעוי"ש במ"ש שהתורה לא רצתה לחלק כו' וגזרה ואסרה בסתם שלא יבואו לפעמים לפסול לינה כו' שהתורה השוה מדותי' כו' ע"כ. וכ"מ ג"כ בתוס' סוטה (יד) אהא דאמרי' שם במתני' טעמא כדי ליגעה. ולפי"ז יש להתבונן בשי' הרשב"א ומהרמ"ל ומאירי שהבאנו לעיל. שתי' בענין אחר דלא כהמל"מ. ואמאי נדחקו בקו' זו ולא תי' בפשיטות כהמל"מ

ונראה דלא ניחא להו הכא ליישב כן. דכיון דאין הכרח לטעם זה מתוך הקרא. דקרא בלא"ה ניחא. דכך היא המצוה. אין לנו לחדש טעם שהוא סותר להכלל שנתנה תורה דאזלינן ב"ר. דמהיכי תיתי נימא דבולדות רנתה תורה לשנות הדין דלא ניזול ב"ר. ושיהי' יוצא מן הכלל כיון דליכא יתורא ע"ז בקרא. וניזיל בתר עיקרא דמלתא בהא דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דקרא לחלק במה שסתמה תורה. ושבקינן לטעמא ומוקמינן אסתמא. דאין חילוק בזה וכמו כן מה"ט גופי' נמי לא נדרוש טעמא דקרא לעשות חילוק בהאי כללא דאמרה תורה סתם דניזול ב"ר. ולמימר דבולדות לא ניזול ומשו"ה יישבו קו' זו באופן אחר דלא כהמל"מ

פרט ג

איברא דלפי מה שתופס הדג"מ הנ"ל. דא"ה בממון דפדה"ב אחר הרוב דרו"נ ולד מעלי' ילדן תיקשי להני רבוותא. דמוכח ע"כ דס"ל דגם בפדיון שהוא ממון ג"כ אזלינן ב"ר. דרוב ב"ק הם אע"כ דלא כהדג"מ. וצ"ל דהא דקיי"ל א"ה בממון אחה"ר הוא בממון דעלמא אבל במצוה אזלינן ב"ר אף בממון וכמו"ש בשמ"ק לב"ק (יא) אך עכ"ז יישוב זה לא ניח לי. ועל הראשונים אנו מצטערין במ"ש השמ"ק לחלק דבמצוה הולכין אחה"ר. וכבר כתב הגאון בשו"ת צ"צ (סי' קכ"ה) בספק אם הבכור כהן או ישראל פטור מפדיון. דאע"ג דרובא דעלמא ישראלים נינהו ולא כהנים מ"מ בממון א"ה אחה"ר. ועי' בתוס' בכורות (כ) ד"ה ור"י שכ' גדולה מזו. דבכה"ג דהוי ממון שאין לו תובעין גם רב מודה לשמואל דא"ה אחה"ר. הרי מבואר דלא מחלקינן בזה בין מצוה או לא. וכן משמע לפענ"ד. לפי מה דקיי"ל דס' בכורות הוה ככל ספק ממון דהממע"ה כמבואר בטהרות (פ"ד מי"ג) ובכורות (מח) ועוד בכמה דוכתי. וכ"כ הר"ן בפ"ק דנדרים (ו') ובש"ך יו"ד (סי' רנ"ט)