ונגש הכהן פא

כלל ז בדין א"ה בממון אחה"ר

בו יבואר אי הך כללא דא"ה בממון אחה"ר הוא דוקא בממון דעלמא או אפי' בממון עניים ומתנות כהונה וכה"ג. ויבואר בו תשובה בדין מי שלא הי' כיום שלשים ואחד של בנו הבכור בביתו אם מחויב לפדותו במקום שהוא שם ואם יברך. וכדין חזקה דאתיא מרובא. וכדין ספק ברכה שא"צ. ובדין א"ס על חזקה ורובא היכא דאיכא לברורי ולבאר דדוקא בתליא במעשה האדם אבל ברוב דטבע א"צ לברורי

פרט א

כתב הגאון בשו"ת צ"צ (סי' קכ"ה) אם יש ספק בולד אם הוא כהן או ישראל והוא בכור פטור מפדיון משום דאף דרובא דעלמא ישראלים ולא כהנים. מ"מ בממון א"ה אחה"ר ע"כ. והשיג עליו בס' קונטרס הספיקות אשר בס' קצוה"ח (כלל ו') וכתב עליו דהאי כללא דא"ה בממון אחה"ר לא אתמר אלא בממון דעלמא אבל בממון עניים ומתנות כהונה אזלינן ב"ר. וה"ר מחולין (קלד) דאמרי' אהא דס' לקט לקט דרמינן ממתני' דגר שנתגייר והי' לו פרה ספק נשחטה קודם שנתגייר ספק לאחר שנתגייר פטורה משום דהממע"ה. ומשנינן פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא. אלמא היכא דאיכא חזקה לחיובא מחייב בממון עניים. וכ"ש היכא דאיכא רובא לחיובא דרובא וחזקה רובא עדיף ודין מת"כ דין מת"ע להם מדרמינן ממתני' דגר שנתגייר כו' אמתני' דספק לקט כו' עכת"ד. ונראה ליישב דד' הצ"צ נכונים

וראש דבר נאמר. דבעיקר הך מלתא אישתמיטתי' ד' תוס' בבכורות (כ) ד"ה ר' יהושע שכ' לענין בכור בהמה טהורה דהוה מתנות כהונה. דאפי' רב דפליג אשמואל בממון דעלמא וס"ל דהולכין אחה"ר מ"מ בממון שאין לו תובעין כה"ג מודה דא"ה בממון אחה"ר. א"כ דבריו נסתרין מד' התוס' וכלפי לייא. ומ"ש לה"ר מקמה בח"ח קיימא. לפענד"נ דאין בזה כדאי לדחות ד' הגאון צ"צ. הן יעוין בטו"א לר"ה באבני מלואים, ובשו"ת חת"ס (סי' ש"ט) בחיו"ד. שפירשו דהא דאמרי' פרה בחזקת פטור קיימא הוא דוקא. אבל קמה בח"ח קיימא לאו דוקא. דבפרה מהני ח"פ למימרא דלא אמרי' צדק משלך ותן לו כדדרשינן התם. אבל קמה אפי' בלא חזקה וכ"כ בקוה"ס עצמו (כלל א') וכתבו הטעם שם בטו"א ובקוה"ס דהא קשיין דיוקי אהדדי. דמרישא משמע דדוקא קמה משום ח"ח. אבל היכא דליכא ח"ח פטור. ומפרה משמע דדוקא משום ח"פ הא לאו הכי חייב ועכצ"ל דחדא לאו דוקא. א"כ צ"ל דפרה דבח"פ קיימא דוקא. וקמה בחזקת חיוב לאו דוקא משום דבאמת אין כאן חזקת חיוב. דאטו קמה שבחורי נמלים קיימא בחזקת עניים טפי מבעה"ב. רק דאזלינן לחומרא משום צדק משלך ותן לו יעוי"ש. ח"כ לפי"ז לאו משום חזקה הוא דנימא כ"ש רובא. רק דכל ספיקא בכה"ג לחומרא משום דק משלך כו'. הא אי לאו האי טעמא אה"נ דאפי' ע"י רובא א"מ ממון

אלא דמ"מ יש להקשות בלא"ה מכל ספק מתנות כהונה דקיי"ל להקל כמבואר בטהרות (פ"ד מי"ג) ס' בכורות א' בכור אדם וא' בכור בהמה הממע"ה. וכן בבכורות (ד) גבי פ"ח. ושם (כ) בבכור בהמה טהורה. ושם (מח) לענין בכור אדם. וכה"ג מצינו בכולי ש"ס דס' מתנות כהונה להקל ופסקינן הממע"ה. ומ"ש מס' לקט דספיקו להחמיר. ובגמ' רמינן להו אהדדי. וקו' זו הק' בטו"א והניח בלי ישוב. ויבואר לקמן בעז"ה. אך לא שייך זה לקו' בעל קוה"ס. דעכ"פ בכל ספק מת"כ דקיי"ל הממע"ה ומס' א"מ ממון. גם ע"י רובא א"מ. דהא כתבו הראשונים בטעמא דא"ה בממון אחה"ר משום דהממע"ה וסמל"ח ממון. כ"כ הנ"י ר"פ המוכר פירות. ותוס' בב"ק (כ"ז) ועי' בחי' רשב"א וריטב"א ליבמות (קיט) וחי' ריטב"א לקדושין (פ) שהביאו משם רבינו האי ורמב"ן דלרבנן דר"מ דל"ח למיעוטי ואזלי ב"ר. היינו היכא דליכא חזקה מתנגדת אבל נגד חזקה הוה פלגא ופלגא. ועי' בס' גינת ורדים (כלל ל"ח). א"כ ודאי דכל היכא דהדין הוא דהממע"ה ממילא א"ה אחה"ר ג"כ

אך שי' הר"ן בנדרים (ז') דס' מת"כ ומת"ע לקולא. ודייק לה מהא דקמה דאמרי' קמה בח"ח קיימא. הא לאו הכי הוה לקולא. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט) ולפי"ז משמע דהא דאמרי' קמה בח"ח קיימא הוא דוקא. דמוציאין ממון משום ח"ח. ולפי"ז הי' מקום לכאורה לד' קונה"ס. אמנם ד' הר"ן בזה בלא"ה תמוהים. כמו שתמה הטו"א שם דאמאי לא דייק לה מסיפא איפכא. דפרה בח"פ פטור. הא ספיקא בלא חזקה הוא להחמיר וכשנבוא על עיקר סברת הר"ן בזה לבאר דבריו. יבואר בעז"ה דגם לשי' הר"ן ליתא לדברי קונה"ס. ובהקדם עוד קו' שהק' בטו"א שם. על המרדכי בחולין (פ"י) שהביא להק' בשם קמאי. דאמאי לא אזלינן בחורי נמלים ב"ר. דרוב קמה של בעה"ב. ותי' דגלי קרא צדק משלך ותן לו והוא תמוה דרא אמרי' פרה בח"פ קיימא ובמקום חזקה לא אמרי' צדק משלך כו'. ואם חזקה מהני נגד סברא זו כ"ש רובא דעדיף מחזקה. והניח הטו"א שם כ"ז בלי ישוב. להתגדר בו לבאים אחריו ליישב כ"ז

ולפענ"ד נראה בישוב שמועה זו. דהנה יש לתמוה על עיקר היסוד שהניח הטו"א. דהא דפרה בח"פ קיימא היינו דעיקר הפטור מה דאזלינן לקולא הוא משום החזקה. הא לא"ה כל ספק בכה"ג לחומרא וד"ז הוא תמוה באמת. דהא איכא חזקה אחרת כנגדה דאוקי הבהמה בחזקת חי ונשחטה לאח"ז. ועי' תוס' חולין (י) ד"ה דלמא. ובנדה (ב) ד"ה דאיכא דמבואר דחזקה קמייתא עדיף מדהשתא. ובודאי נשחטה לאחר שנתגייר. ובשעה שנתגייר עדיין חי היתה. ושוב לא הוה אלא ספק. ועי' ריש נדה וקדושין (עט) דכה"ג לא הוה אלא ספק ומבואר כן בכמה דוכתי'. ועי' בחולין