ונגש הכהן ח

מ"ש בחגיגה (ה) ג' הקב"ה בוכה על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק כו'. וירצו שאף שלומד את התורה אבל מתרשל ומתעצל להעמיק אף ששכלו חריף ויש ביכלתו ושכלו להשיג יותר עמוק ומתעצל מפני הטורח ע"ז בוכה הקב"ה ומליצת בוכה יתכן כלפי מ"ש בתדב"א סא"ר (פי"ח) ע"פ לחדשיו יבכר שמחידושי תורה שמחדש הת"ח מתחדש שמחה להקב"ה ע"ז אמר בהפכו לפמ"ש ביומא (עב) כתר תורה לכל מונח וכ"א מישראל יש לו חלק בתורה וע"י עצלותו ורוצה לישב בשלוה מאבד שאינו ממציא חלקו בתורה שיתגלה בעולם ונאבד החי' תורה של חלקו לכן אמר ע"ז מליצת בוכה ואפ"ל עד"ז מ"ש באבות (פש"ח) כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנ' נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם שהוא קשה הציור על מי שאינו לומד כלל ואינו נושא עליו עול תורה כלל שיהי' דמיונו לחזיר הנושא באפו את הנזם וגם מליצת אשה יפה וסרת טעם צ"ב אך להמבואר אפ"ל שנאמר זה על אותן אנשים שלומדים את התורה בשטחיותה העליון ואינם יורדין לפנימיותה אם לעצלותם והתרשל בזה מפני הטורח. או גרוע מזה שח"ו אינם מחשיבים ערכה אלא כסיפורי הדיוטות. ואינם מאמינים למ"ש בעירובין (כא) קוצותיו תלתלים מלמד שיש לדרוש ע"כ קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. ושם (נד) מה דד זה כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם אף התורה כן יעוי"ש. והם אומרים שאין בה טעם יותר משטחיותה העליון ולכן אלה האנשים אין יודעין כלל ערכה של תורה ואין מרגישין כבודה ותפארתה. ולכן הוא נזוף שנערו בו חכמים בנזיפה לדמותו לחזיר נושא נזם זהב שנושאו ואינו מרגיש ויודע ערכה ואף שאומר התורה היא יפה אבל משבחה בשטחה העליון ואינו מאמין שיש בה טעם יותר. והויע להם מזה לפקפק בקבלת חז"ל שהעמיקו להוציא תושבע"פ מתוך תורה שבכתב בעוצם שכלם וגודל יגיעתם ומצאו בה טעם עמוק בפנימיותה ועליהם אמר דוד (תהלים ק"ז) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים הוא ים התורה המה ראו מעשי ד' ונפלאותיו במצולה ובמס' ב"ב (עח) תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין והוא חסר הביאור איזה אש יש להם למחשבין שתצא ותאכל כו' ואפ"ל שיבואר ע"פ מ"ש בחגיגה (טו) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם וא"ש. ולפי"ז י"ל ג"כ שאלה החושבים ומאמינים שאין בתורה אלא שטחיותה העליון ולכן אינם מיגעים עצמן למצוא בה טעם בפנימיותה ואלו היו גם הם מיגעין עצמן היו ממציאין חלקם בחי' תורה שהרי כ"א מישראל קיבל חלקו מסיני כמבואר לעיל ואמרו ביומא (עב) כתר תורה לכל מונח והי' יוצא חלקם בתורה על ידיהם להתגלות ועכשיו איבדו בידים ולמען לא ידח מן התורה נדח ודבר בלתי ספק שמקבלהו ת"ח אחר המיגע עצמו וזמ"ש נוטל חלקו ות"ח בג"ע ובהיפך בעונש ההתרשלות אמונה ח"ו בפנימיותה נוטל חלקו וח"ח בגיהנם היינו של אותו חבירו הת"ח המיגע עצמו וקיבל חלקו בג"ע. וכ"א בירושלמי (סוף ברכות) תני רשב"י אומר אם ראית הבריות שנתיאשו מן התורה עמוד והחזק בה ואתה מקבל שכר כולם הוא ג"כ ע"ז הכוונה. ויש אשר לא עוד שאינם חוששין לכ"ז מפני עצלותם עוד נכשלים הם לסכלותם להקל בכבוד הת"ח המפולפלים ומיגעים עצמם על התורה אשר העונש בזה גדול מאוד ר"ל כמבואר בש"ס בכ"מ כנודע. וכבוד ת"ח ועלבונו הוא גם בזמנינו דלזה יש דין ת"ח בזה"ז כמו"ש גדולי הפוסקים. ועי' מזה בשו"ת חוט השני (סי' עה) ושו"ת חת"ס חחו"מ (סי' קפב) ושו"ת כנס"י (סי' צה) ושו"ת שבו"י (סי' קמד) ושו"ת שבסו"ס מנח"י (סי' א') ובס' עיקרי דינים (סי' כו) ובסו"ס שו"ת מהר"י ברונא יעוי"ש

ז וכתב בס' חסידים (סי' תק"ל) וז"ל מי תכן את רוח ד' הקב"ה גוזר מי נעשה חכם ומה חכמתו וכמה שנים יחי' וכמה ספרים יעשה יש שגוזר עליו שיעשה ספר א' או ב' וכן בתלמוד וכן לפתור קרייה וכן בסודות אחרים וכל מי שגילה לו הקב"ה חכמה ויכול לכתוב ואינו כותבה ה"ז גוזל מי שגילה לו שלא גילה לו אלא לכתוב דכתיב סוד ד' ליראיו וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה ע"כ ורצונו למ"ש לעיל דחי' תורה של כל ת"ח הוא שנאמר ממעמד הר סיני שלא נתגלה אז כל התורה בשלימות ונשאר שיתחדש בכל דור א"כ הוא כמו מעמד הר סיני שרצון הקב"ה שיתגלה לישראל וזה אינו מגלהו אלא מחביאו לעצמו הוא מעביר בזה על דעת ורצון קונו ומ"ש ואינו כותבה הוא שבימי החסיד לא הי' דפוס עדיין ועיקר לימודם הי' בספרים נכתבים כנודע ולכן כתב שמי שאינו כותב חידושיו להפיץ חוצה שיתגלה להוגי תורת ד' ה"ז גוזל להקב"ה וכן הוא ג"כ בזמנינו שיש דפוס ומי שאינו משתדל בכל כחו להדפיס חידושיו וספריו ומתרשל בזה הוא מסתיר מה שהקב"ה רוצה לגלות ומונע תורה מישראל וגרסי' בסנהדרין (צט) תניא הי' ר"ע אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה עליו נאמר כי דבר ד' בזה ומצותו הפר כו' עוד שם אמר ר"ל כל המלמד את בן חבירו תורה כאלו עשאו ר' אליעזר אומר כאלו עשאו לדברי תורה שנא' ושמרתם את דברי הברית ועשיתם אותם. ביאור זה הוא עפמ"ש הרד"ק בס' המכלול שרש ברא. כי לשון מעשה הוא תיקון הדבר והשלמתו ע"כ. ולכן נקרא עוה"ז עולם התיקון כי תכלית שלש עולמות אב"י הוא עולם העשי' כי לא נבראו העולמות אלא בשביל התורה שתנתן בארץ בעולם העשי' שהוא תיקונם ותכליחם. ולכן אר"ל כאלו עשאו שתכלית ותיקון האדם והשלמתו הוא התורה ולכן כיון שלימדו תורה הרי עשאו כלומר הביא אותו לגמר תכליתו. ור"א אמר עדיפא מינה שגם ד"ת עצמן יש להם תכלית והוא ההתגנות ממקום חביון עוזם שהיו מתחבאים וזהו גמרם ותכליתם. וא"כ כ"ז שהת"ח מחזיק אותן ד"ת לעצמו ולא גילה אותן לאחרים עדיין לא באו הד"ת לתכליתן וגמרן. ולכן המלמד חי' תורתו לאחרים וממציאן להתגלות בזה הביא אותן ד"ת לגמר תיקונם וה"ז כאלו עשאן ודומה למעמד הר סיני שאז עשה הקב"ה את התורה שגילה אותה לעוה"ז שהוא עולם העשי' וזהו מה שמבואר בזוה"ק בראשית על מי שמחדש חי' תורה וממציאן להתגלות שהוא שותף להקב"ה וז"ל ולאמר לציון עמי אתה כו' אל תיקרי עמי אלא עמי למיהוי שותפא עמי מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כו' אוף הכי את כו' ע"כ ובויק"ר (פכ"ב) למד ולא לימד אין לך הבל גדול מזה ובמדרש קהלת ע"פ בבקר זרע זרעיך שתלמידי ר"ע מתו מפני שהיו עיניהם צרה ללמד תורה לאחרים ושבעה תלמידים נשתיירו לו לר"ע אמר להם אתם לא תהיו כן ומלאו את ארץ ישראל תורה. ובר"ה (כג) כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדם במדבר שאין מי שיהנה מריחו ונמצא שמציאותו בעולם הוא לחנם. ובסוכה (מט) תורה ללמדה הוא תורה של חסד יעוי"ש. ויתבאר עפימ"ש הראשונים שעיקר הבריאה לא הי' תכליתו אלא לעשות חסד וזהו עולם חסד יבנה וכן כי לעולם חסדו שלא הי' הבריאה ח"ו לצורך עצמו אלא כדי להשפיע חסד לזולתו וא"כ מי שמגלה לזולתו ומשפיע לו דומה לקונו ונקרא חסד כמו שהתגלות הקב"ה ע"י בריאת עולמו נקרא חסד ובכתובות (נ) וצדקתו עומדת לעד ר"ה ור"א ח"א זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים וח"א זה הכותב תנ"כ ומשאילם לאחרים והענין כי אף דאמרי' בשבת (לא) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות קודם שימות שכיון שמת נעשה בטל מן התורה ומן המצות והיינו דא"ר יוחנן במתים חפשי כו' וכן בע"ז (ה) היום לעשותם ולא למחר לעשותם יעוי"ש. אמנם המזכה רבים יציץ ופרח לו שכר מצות גם במיתתו כשהוא בעולם העליון כשאותן הרבים עושים טוב ע"י שזה הנפטר זיכה אותם בחייו וזמ"ש (תהלים צב) שתולים בבית ד' בחצרות אלהינו יפריחו רצה אף בשעה שכבר שתולים בבית ד' בעולם העליון יציץ ויפרח להם שכר עוה"ב בעוה"ז שנקרא חצרות אלהינו. ולכן הא כבר אמרו ביבמות (צג) ובכורות (לא) אגורה באהלך עולמים כו' שפתותיו דובבות בקבר דהא הלומד אומר דבר בשם אומרו כמבואר במגילה (טז) וכן הכותב תורה ומשאיל לאחרים ואותן אחרים מתגדלין בתורה ע"י מה שלמדו זה או מספר שהשאילו ע"ד תן לחכם ויחכם עוד א"כ זכות זה פורח לו גם לאחר מיתה וזהו מ"ש וצדקתו עומדת לעד וכ' בס' העקרים (מאמר ג') שלא יגיע השלם לתכלית שלימותו האנושי אם אינו משפיע משלימותו לזולתו כמו שלא יקרא הרופא ע"ש ידיעתו אלא ע"ש שמרפא ובס' עקידת יצחק (שער ד') כתב שבפרוץ השפע על השלמים כן יפרוץ מהם לזולתם

ח ולפי המבואר דהקב"ה מוציא השלמת התורה מכח אל הפועל ע"י הת"ח שבכל דור ע"י יגיעתם וכמו"ש השל"ה. מוכח ומסתבר נמי דאם אין ביד הת"ח כח להוציאם להתגלות מוטל חיוב על כאו"א מישראל לעשות נ"ר לפניו ית"ש ולעזור להת"ח שיתגלו חידושי תורתו בעולם ומי שיש בידו לעזור לזה ואינו עוזר ומפני זה נשארו בטמיון והצנע ולא נתגלו מסתברא שהוא בכלל ע"ש (דברים כד) אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כו' וכמבואר בירושלמי דסוטה (פ"ז ה"ד) כי בצל החכמה בצל הכסף למד ולימד והי' סיפק בידו להחזיק ולא החזיק עליו נאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לא למד ולא לימד ולא הי' סיפק בידו להחזיק והחזיק