ונגש הכהן עט

שם שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ע"ז דטעמו משום דרב וריו"ח שם ביומא דס"ל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין פליגי אדשמואל עיי"ש בכ"מ. ולפ"ז ע"כ דריו"ח לית ליה כהש"מ. וא"כ א"א לפרש סוגיא דרוב מטפחין עפ"י שי' הש"מ דלא א"ש שי' כ"י שם

מיהו לשי' רש"י והריטב"א דמפרשים הסוגיא ברוב גמור ועפ"י שי' הש"מ וכמ"ש לעיל (פ"ה) י"ל דס"ל כשי' הרי"ף שם דריו"ח ושמואל בחדא שיטה קיימי וכמ"ש הר"ן שם דתליא בפי' הסוגיא ועי' במ"מ (פ"ב משבת) שם. ועוי"ל דכבר ביארנו לעיל בכלל דין ספק מילה בשבת. דלאידך תנאי דנפק"ל פיקו"נ דדחי שבת מקראי אחריני דלא כשמואל נפק"ל ספק מהיכי דנפק"ל ודאי. ותליא זה אי הותרה או דחויה דלסברא דהותרה כיון דידעינן דודאי פיקוח נפש דוחה שבת ממילא דין הספק כדין הודאי יעוי"ש באורך קצת. ועל פי זה י"ל דכולי עלמא ס"ל כשי' הש"מ. אלא דרב וריו"ח לא ס"ל כשמואל דנפק"ל ספק מוחי בהם כו' אלא כאידך תנאי בזה. וא"כ הא דספק פיקו"נ דדחי שבת לאו מדמיעטה התורה את הספק בפירוש נפק"ל. ואנן לא אמרי' אלא היכא דטרחה תורה למעט את הספק בפי' דאז נתמעט גם הרוב אבל היכא דליכא מיעוט בפי' לא

ועוד אפ"ל לדעת התוס' דס"ל דמהא דר"ג בסוטה (כט) ליכא קו' כלל להשמ"ק דגם התם ליכא מיעוט בפי'. די"ל דסברא זו לא נאמרה אלא היכא דבא הכתוב להורות דין הספק עצמו איך יהי' דינו אם לקולא או לחומרא. משא"כ בהא דר"ג בסוטה עיקר קרח דוהבשר כו' לא בא להורות על עצם דין הספק דהא ספק טומאה עצמה מסוטה ילפינן לה כמבואר בהדיא שם בסוטה (כח) ומה סוטה כו' ולא אתי הך רומיא דר"ג דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל וסיפא והבשר אשר יהיה טהור הא ספק טמא אלא לגלות על פרטי הדין בזה. וכמש"ש דאי מסוטה הו"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא הא דרב גידל. א"כ מוכח להדיא דלעיקר דין הספק לא בעינן בזה קרא כלל דהא מסוטה ידעינן זה. רק דהו"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע. ע"ז אתי קרא למימר דלא בעינן רק דעת נוגע. והשתא כיון דעיקר קרא לא אתי לעיקר דין הספק בזה ל"ד להא דהש"מ. דלא אמר הש"מ אלא היכא דעיקר מה דטרח קרא ואתי הוא להורות דין הספק עצמו. ולולא שהשמיענו לא הוה ידעינן מסברא מאיזה טעם שיהיה כמו שהאריכו בכה"ג האחרונים. ועי' ברמב"ח בס' תוס' יוה"כ ביומא (עה) לענין עשירי ודאי ולא ספק. ובפר"ח יו"ד (סי' ק"י) ומהרי"ט חיו"ד (סי' א') וש"ש (ש"א פ"א) ובסו"ס כפו"ת להרמב"ח לענין ממזר ודאי ולא ספק, והר"ן סופ"ק דקדושין לענין ספק ערלה. ובטורי אבן לחגיגה (ד) לענין טומטום. שחקרו בזה דאמאי איצטריך קרא לדין הספק יעוי"ש. ועכ"פ איך שיהיה עיקר הקרא אתי להורות גוף דין הספק עצמו. אבל בהא דר"ג לא איצטריך לדין הספק עצמו דידעינן זה מסוטה ועיקר דטרח קרא הוא למימר דהך ספק דגמרינן מסוטה לא בעי רק דעת נוגע. וקרוב לומר דאי לאו מסוטה הו"א דכאן טרח קרא להורות דין הספק עצמו ואז גם רוב בכלל. ע"ז אתי ילפותא דסוטה וגלי דלא בעינן הא דר"ג רק לפרטי הדין דלא בעי רק דעת נוגע. וא"כ דוקא ספק ולא רוב. והא דלא עביד התם צריכותא מזה כדאמר התם ואי מדר"ג כו' לק"מ דכבר הביא ג"כ בס' גו"ר (כלל ז) עוד כמה אופנים שהיה יכול לעשות צריכותא (וחדא מתרי תלת טעמי נקט

פרט ח

גרסינן בשבת (קלה) תניא רשב"ג אומר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל כו' הא לא שהא ספיקא הוה מימהל היכי מהלינן ומשני דמהלינן ליה ממ"נ כו' יעוי"ש. וק"ל הא אמרי' שם בשבת ערלתו ודאי ולא ספק ולשי' השמ"ק בב"מ הנ"ל. דהיכא דמיעטה התורה את הספק גם הרוב נתמעט. א"כ אמאי מקשה לרשב"ג טפי מרבנן דהא גם לרבנן דניחא הא דמהלינן הוא משום דרוב ב"ק הם כמבואר בתוס' יבמות (לו) ד"ה הא ובנדה (מד) תוד"ה דקים. ונלפענ"ד דאדרבה מהא תיהוי סייעתיה דהשמ"ק הנ"ל. דהנה באמת הא רשב"ג עצמו דמשוי לי' ספק כבר מבואר בתוס' נדה ויבמות הנ"ל דאינו אלא מדרבנן אבל מה"ת מודה רשב"ג דרוב ב"ק הם יעוי"ש וכ"כ רוה"פ ותשובות קדמאי ובתראי. ובמקו"א הארכתי בזה ואכ"מ. ולפ"ז קשה אין פריך דנידחי מ"ע דמה"ת דביום השמיני ימול וכמ"ש בשו"ת כנס"י (סי' מ"ב) דנהי דגם למחר הבן נקרא מהול אבל לאו יום השמיני הוא. ועוד דמצוה בזמנה ושעתה הוא מה"ת כמבואר בפסחים (סב) ומנחות (עב) וכ"כ הרא"ש להדיא בה' פדה"ב. וכ"כ בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') ועשו"ת חכ"י (סי' מ"ה וסי' קס"ו). וכעין זה הק' בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') על הרמב"ם (פ"ב מרוצח) שפסק דההורג תינוק שלא נודע אם כ"ח אינו נהרג. דאיך משום חומרא דרבנן יהא נפקע מ"ע דובערת כו'. ומש"ש דכיון דרבנן חששו למיעוט נפל ומדרבנן הוא ספק שוב הוה ספק נפשות להקל עכ"ד. הוא תמוה דסו"ס מה"ת לאו ספק הוא. ומה שנסתייע שם מד' התוס' בחולין (יא) שכתב דרע"ק ור"ט דאמרי בסופ"ק דמכות דס"ל אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם דשמא טריפה הרג ושמא כו' ולא אזלי ב"ר. משום דרע"ק ור"ט לטעמייהו דחיישי למיעוטא. הרי דאע"ג דמדרבנן חיישי למיעוטא הוה ספק נפשות ולא קטלינן. ולפענד"נ דלאו ראי' היא זו. דבתוס' חולין (פ"ו) בד"ה סמוך בסוה"ד כ' ולמאי דפרישית בפ"ק דר"מ מדרבנן חייש למיעוטא א"ש כו'. משמע דלתי' א' שם י"ל דר"מ מה"ת חייש למיעוט. וכן משמע מהתוס' נדה (יח) ד"ה מיעוטא. וכן בתוס' יבמות (קיט) סוד"ה מחוורתא כ' התוס' כמסתפקים אי הא דר"מ חייש למיעוט אי מה"ת או מדרבנן ולכן י"ל דהתוס' בחולין (יא) כתבו זה לפי הסברא דמאן דחייש למיעוט מה"ת חייש. ואף דשם בחולין (יב) ד"ה פסח כ' תוס' דר"מ מדרבנן חייש. מ"מ י"ל דמש"ה כ' שם ליישב לרע"ק ור"ט עוד תי' אחר אבל למאי דתי' בתי' קמא י"ל דכ' זה לפי הסברא דמאן דחייש למיעוט מה"ת חייש. שוב ראיתי להגאון בס' גו"ר (כלל ס"א) שכ' כן להדיא. וז"ל