ונגש הכהן עג

פרט א

גרסינן בב"מ (ו') קפץ א' מן המנוין לתוכן כולן פטורין והק' התוס' דליבטל הך דקפץ ברובא וליחייבו כולהו במעשר. וכ' בשיטה מקובצת בישוב קו' זו וז"ל כיון דחזינן דאפי' היכא דיכול לעשורי ממ"נ פטור משום דעשירי ודאי איר ולא עשירי מן הספק ואפי' כי אמרי' כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אח"ר להטות. ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל. מבואר מזה דהיכי דהתירה התורה את הספק בהדי' גם הרוב בכלל המיעוט דרוב נמי בעצם ספק הוא. וכ"כ רמב"ח בס' תוס' יוה"כ ביומא (ע"ד) וז"ל דגבי עשירי ודאי ולא ספק לא שייך למיפריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא. דהא מסברא הו"א דליחייבו במעשר. משום דליבטל הך דקפץ ברובא וליחייבו כולהו במעשר ואתי קרא יתירא דהעשירי לומר לך עשירי ודאי ולא עשירי מן הספק ובכן נתיישבה קו' תוס' בב"מ (ו') ד"ה קפץ כו' עכ"ל

[הגה"ה ובגוף ד' הרמב"ח שם צריך התבוננות דאיהו כ' לה שם להך מלתא ליישב מה שהק' תוס' ביומא שם. דאיכא דוכתי דפריך הש"ס איצטריך קרא למעוטי ספיקא ואיכא דוכתי דלא פריך הכי וכ' ליישב זה עפ"י שי' הרשב"א והר"ן דס"ל דכל הספיקות של תורה מה"ת אסור ולחומרא ומשו"ה כד נעיין לא מצינו בש"ס דפריך הכי רק היכא דבא הכתוב להחמיר ומשו"ה פריך שפיר דלא איצטריך קרא להכי דבלא"ה בלא קרא כל ספק לחומרא משא"כ היכא דבא הכתוב להקל לא פריך הכי משום דאי לאו קרא גם מסברא הוא להחמיר ולפי"ז תמוהין דבריו דלאיזה צורך נדחק גבי עשירי ודאי ולא ספק דאתי קרא למעוטי דלא ניזיל ב"ר הא גם לענין ספק עצמו ג"כ א"ש מה שהוצרכה תורה לומר שפטור ממעשר. לפי הדרך זה עצמו שדרך שם בזה דמצד סברא הא ספד"א לחומרא. ומשו"ה אתי קרא להתיר

אך י"ל כיון דדין מעשר בהמה שיהא נשחט בעזרה וזורקין את דמו ומקטירין אימוריו כמבואר בזבחים (נו) וברמב"ם (פ"ז מבכורות) א"כ י"ל דבכה"ג דליכא לקיומי ביה דין מעשר משום דספד"א לחומרא ואסור להביא חולין בעזרה בזה לא שייך למימר דחייבה תורה מספק במעשר ובכה"ג שוא"ת עדיף ולא דמי לכל ספד"א דאמרי' לחומרא וכה"ג כ' התוס' בשבת (קלה) לענין ערלתו ודאי ולא ספק דלא הוי אלא אסמכתא משום דגם מסברא לא נימא לחלל שבת מספק דשוא"ת עדיף ועי' בפר"ח יו"ד (סי' ק"י) שהוכיח מד' תוס' הללו דס"ל דספד"א מה"ת לחומרא ועי' ב"ב (פ"א) דפריך הש"ס ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין בעזרה ובחי' הרמב"ן שם הוכיח דעכצ"ל דחושנב"ע דאורייתא דאי דרבנן היכי פריך דמשום דרבנן נבטל לדאורייתא והנה להרמב"ם שפוסק דחושנב"ע דרבנן (בפ"ה מה' שחיטה) וגם (בפ"ד מה' ביכורים) נשאר קו' הרמב"ן ועכצ"ל דרמב"ם לשיטתיה דס"ל דמה"ת כל הספיקות מותר ואינן אלא מדבריהם כנודע ובזה א"ש קו' הש"ס. והרמב"ן לשי' דס"ל דספר"א מה"ת אסור כמו שהביאו האחרונים ועי' בארנוה"ח בהמאיר לארץ (סי' י"ז סקכ"א) והארכתי בזה במקו"א והנה הך מהני' דקטן כו' הוא סת"מ וסת"מ הוא דר"מ כנודע ועי' עירובין (צו) וסנהדרין (פ"ו) וברש"י ב"מ (פ) ד"ה איבעי"א ותוס' ריש מו"ק ד"ה מאן תנא אם לא היכא דאמר בהדי' מתני' דלא כר"מ כמו ב"מ (לג) ושם (לט) ועי' יבמות (יח) וסבר ר"מ אין זיקה והתנן ד' אחים כו' ועי' בחי' פ"י לשבת (יג) גבי הא דאמר רבה אפי' גבוה ב' קומות ועמ"ש לעיל בכלל דין עירוב באיסוה"נ (פרט ג') ומבואר בפסחים (כב) דר"מ ס"ל דחושנב"ע מה"ת ולפמ"ש לעיל לא שייך בכה"ג ספד"א לחומרא די"ל דבכה"ג ליכא חיוב מה"ת ושוא"ת עדיף ואנו תופסין צד הפטור גם מסברא בלא קרא משו"ה אתי עלה הרמב"ח מטעם רוב]

וקרוב לזה יש לשמוע מד' הר"ן בפ"ק דקדושין אהא דאמרי' התם דכך נאמרה הלכה ודאי ערלה אסור ספק מותר. שכ' שם הר"ן וז"ל. ויש שלמדו מכאן דמה דאמרי' דספק דאורייתא לחומרא ד"ת הוא כו'. ואי מהא לא אירי' דהכא איצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם. ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר כו' ואפי' יחיד במקום רבים דכל ספיקא שרי' ואפי' קרוב לודאי כו' עכ"ל. הרי דגם קרוב לודאי ויחיד במקום רבים שהוא כח רוב. נכלל ג"כ בלשון ספיקא דאמרה הלכתא ומבואר כהש"מ ורמב"ח הנ"ל. דגם רוב נקרא ספק ונכלל בלשון ספק דמיעטה תורה בפירוש וכה"ג כ' הגאון פ"י בחי' לקדושין (עג) אהא דהק' קמאי להרמב"ם דכל הספיקות מה"ת שרי ואינן אסורין אלא מדבריהם דא"כ ספק ממזר דכ' רחמנא להיתירא כדאמרי' ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ספק אמאי כתבי' רחמנא וקרא למה לי דהא בלאו הכי כל הספיקות שרי מן התורה. ותי' בפני יהושע שם דהא דכ' רחמנא להתיר ספק ממזר היינו אפי' היכא דהוה רובא לאיסורא כגון רוב פסולים וכה"ג וה"ר ממ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דקרא איצטריך למשרי ספק ממזר היכא דאיכא חזקה כגון בספק גירושין דאיכא חזקת א"א וה"ה היכא דאיכא רוב וכ"כ להדי' בס' בית מאיר לאה"ע (סי' ד') וז"ל שבודאי מה שלא ביארה התורה איך נדין בספיקן אלא שכללה אח"ר להטות כו' בזה אנו חייבים לתפוס הרוב דודאי שכן אמרה תורה לילך בתר הרוב בין לקולא בין לחומרא משא"כ גבי ממזר דהתורה הוציאה משפט ספק שלו להורות דספיקא שרי' תו ליכא לאיפלוגי ואפי' ברוב פסולין ממש דהיינו בידוע דאזלו לגבה נמי ד"ת שרי' כו' עכ"ל

ובס' ש"ש (ש"א פ"א) הק' על הפ"י הנ"ל דעכצ"ל דהיכא דאיכא רובא ודאי אזלינן בתרה אפי' בספק ממזר דבפ"ק דחולין בסוגי' דרובא פריך מנלן דאזלינן בתר רובא וקאמר דאתי' ממכה אביו ואמו ודלמא לאו אביו הוא. אע"כ דאזלינן בתר רובא דרוב בעילות אחר הבעל יעוי"ש. והשתא הא כו"ע דרשי בקדושין (עג) קהל ודאי ולא קהל ספק וכיון דהא דמחזקינן בתר אבוה אינו אלא משום רוב. ואי נימא דהיכא דהתירה תורה את הספק כגון בספק ממזר גם רוב בכלל ואפי' הוה רובא לאיסורא שרי א"כ לא משכחת לה קהל ודאי דהא כל אדם הוה ספק ממזר כו' עכ"ל ועי' בתוס' חולין שם ד"ה כגון שכ' דה"מ למימר משום חזקת צדיקת ועי' מהרש"א שם שכ' דלבסוף דמסיק דאין אפוטרופס לעריות נדחה גם זה ועכ"פ הוא תימא רבתא לכאורה לכל הני רבוותא דקיימי בשי' זו

ולכן נלפענ"ד ליישב זה דנראה דעיקר סברת השמ"ק הוא דכל היכא דאמרה תורה ולא ספק הכונה שהוא מיעוט לכל מידי דלא דמי למאי דאיירי בי' קרא.