ונגש הכהן סד

לר"ל אלא לר' יוחנן כו'. ולא הי' די במ"ש בתחלה בסתם הניחא למ"ד כל כו' אלא למ"ד את כו' מא"ל. אך האמת בזה הוא משום דבאמת מצינן, למימר דהך ביצה שאינה בטילה הוא משום דחשובה. ומ"ד משום גזירה דרבנן ס"ל כמ"ד כל כו' ומ"ד את כו' ס"ל כרבה דהוי דאורייתא משום הכנה כמבואר שם בש"ס. ומוקי לברייתא דספיקא בספק יו"ט. משו"ה מאריך הש"ס לומר דעיקר הקו' הוא לר"י דאמר שם בש"ס דאף ר' יוחנן סבר משום משקין שזבו. וס"ל ג"כ את כו'. והשתא לפי"ז הא כל עיקר קו' הש"ס שם הוא לר' יוחנן דוקא. וא"כ לק"מ קו' הש"ך דלמה לא משני הש"ס דמיירי בביצה של ספק טריפה דהוי דשיל"מ כה"ג. ומשו"ה נתערבה באלף כולן אסורות דהא באמת לר"י לא מצי לאוקמה בהכי. דהא לר"י דס"ל דאמרי' אגלאי מלמ"פ לא הוה כלל דשיל"מ. וא"כ אין ראי' כלל מש"ס דהתם דכה"ג לא הוה דשיל"מ. מדלא משני כן הש"ס וכמו"ש. ולר"ל דפסיק רבא הלכתא כותי' בר"פ החולץ. דס"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ שפיר הוה דשיל"מ. ומשו"ה שפיר אתא הרשב"א לאשמועינן דמ"מ לא הוה דשיל"מ מטעם אחר משום שאין המתיר עתיד לבא בודאי ושפיר כ' השו"ע דין זה בשם יש מי שאומר

פרט ב

ואכתי מלתא דא צריכה עיונא מד' הנימוק"י שם בר"פ החולץ שכ' שם וז"ל ואעפ"י שבהרבה מקומות קי"ל אגלאי מלמ"פ אמרי'. והכא פסיק תלמודא הלכתא כר"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ. שאני הכא שאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי' לבא לכלל לידה אה"נ דההוא עיבור כמאן דליתי' דמי וחליצה שחלץ לה כשירה. אלא שאינו כן דאיהו חייש דלמא באותה שעה ראוי' היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם איזה דבר שתפיל כו' ע"כ. וכ"כ בחי' הריטב"א שם ר"פ החולץ. והשתא לד' הנימוק"י באמת ס"ל לר"ל בכ"מ סברא דאגלאי מלמ"פ. רק דהכא לא הוה גילו"מ כלל על זמן הקודם. דשמא אף שהפילה אח"כ. מ"מ בשעת החליצה הי' הולד בן קיימא ואח"כ גרם לה איזה דבר שתפיל. ומשו"ה ס"ל לר"ל דלא תפסה החליצה. אבל היכא דליכא למימר הכי. כמו בהא דנעשה סריס למפרע ביבמות (פ) דהא ע"כ כיון שנולדו בו סימני סריס השתא מוכרח שהי' ג"כ סריס משעה ראשונה. דאי אפשר לומר דבזמן הקודם לא הי' סריס וע"י איזה סבה נולדו בו סימני סריס אח"כ. דהא מיירי בסריס שהוא ממעי אמו. התם שפיר מודה ר"ל דאמרי' אגלאי מלמ"פ. וא"כ לפי"ז בבינה של ספק טריפה יש לעיין למאי דמי'. דלכאורה משמע דדמי' לסריס. דהא בהחלט אמרו דטא"ח. וכבר הביאו הפוסקים ביו"ד (סי' נ"ז) דעת הרשב"א דאפי' מיעוט אין חיות. ואי מזדמן דטריפה ודאית חיתה יב"ח הוא בדרך נס. וכיון שאמרו חכמים דכל הטריפות אין חיות יב"ח. עכצ"ל דלא שייך הכא למימר שתוכל לחיות ע"י איזה סבה. ועוד שהרי סומכין בספק טריפה על יב"ח. ואם שייך לומר שחיתה ע"י סבה מאי ראי' היא זו ממה שחיתה וב"ח. וכנראה לכאורה דמי' ממש להא דסריס דגם לר"ל אמרי' אגלאי מלמ"פ. וא"כ יהא נסתר כל מ"ש לעיל בישוב קו' הנ"ל. דהא לפי"ז ביצה של ספק טריפה גם לר"ל לא הוה דשיל"מ. וא"כ הדק"ל דאמאי בעי הרשב"א לטעמא דאין המתיר כו'. דהא בלא"ה לא הוה דשיל"מ מחמת ממ"נ וכמו"ש לעיל

הן אמת דהתוס' חילקו בזה לר"ל בענין אחר. שכ' שם אהא דר"ל בד"ה תיגלי וז"ל אע"ג דלקמן גבי ספיקות שקידש אחת מב' אחיות חשבינן לה ב"ח ויבום כיון דא"י אלי' ויאמר דהך קדיש. לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע עתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה כו' ע"כ. ונמצא דעיקר סברת התוס' לחלק בין דבר שתולה על העתיד לדבר שא"צ לידע אלא מה שבאותה שעה. ורצונם אשר בזה יהי' מיושב ג"כ קו' הנ"י דבאמת אין זה בהחלט שלא יסבור ר"ל בכל מקום אגלאי מלמ"פ. רק דמחלק בין דבר שתולה בעתיד לדבר שא"צ לידע אלא מה שבאותה שעה. ועי' במהרי"ט אלגזי לה' בכורות להרמב"ן בפ"ג (אות ל"ג) ובמל"מ (פ"ו מגירושין) דמבואר שם להדיא להמעיין. דהתוס' והנ"י תרווייהו נחתי ליישב קו' חדא והיא קו' הנ"י. אלא דכל אחד מחלק הדבר בענין אחר והנה ממה שמיאנו התוס' בתי' הנ"י מוכח ונראה דלא ס"ל כסברת הנ"י. וס"ל דאין סברא לומר דע"י סבה הפילה אח"כ ושאיזה סבה גרם להפיל. אלא כיון שהוא עכשיו נפל מסתמא הוא נפל מעיקרא וכ"כ להדי' בשו"ת צלעות הבית שבסו"ס בית מאיר לאהע"ז. וכ"ה דעת הגאון השואל שם דהתוס' ע"כ פליגי על הנ"י בזה. וס"ל דע"כ הי' נפל מקודם ומ"מ ס"ל לר"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ משום דא"א לידע עתידות. אף אנו נאמר בביצה של ספק טריפה דג"כ תולה בעתיד כמובן. שבזה ס"ל לר"ל דלא אמרי' אגלאי מלמ"פ והוה דשיל"מ. וככל מ"ש לעיל בישוב ד' הרשב"א. אבל להנ"י נסתר זה וכמו"ש

פרט ג

איברא דנראה דביצה של ספק טריפה באמת דמי ממש להא דמעוברת שהפילה לפמ"ש הנ"י וכמו שיבואר. והוא עפ"י ד' הגאון פרמ"ג ביו"ד במש"ז (סי' ל"ו סק"ד) שהביא דעת הרשב"א ומ"כ שבב"י דהא דאמרו קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום היינו אפי' קרום חזק שסופו להתקיים. מ"מ אין טריפה חוזר להכשירו. עוד כ' שם בפרמ"ג במש"ז (סי' ל"ג סק"ד) וז"ל עוד יש לחקור בקרום מחמת מכה דטריפה. הטעם דסתימה לאחר זמן י"ל דחי' יחי' אלף שנים. ולא אמרו דטריפה א"ח אלא לסימן דאין חי יב"ח. ונפ"מ לספק טריפה והיינו אי לא עלה עלי' קרום אבל אי עלה קרום חי' יחי' כמה ואפי"ה טריפה כיון שהי' זמן אחד טריפה אין פסול חוזר להכשירו כו' ע"כ. ומבואר מזה דמ"ש הרשב"א דטריפה לא תחי' יב"ח אלא בדרך נס הוא כ"ז שלא עלה עלי' קרום אבל יכול להיות שיעלה עליה קרום או שיהי' לו איזה סבה שיתרפא. ואז יוכל לחיות יב"ח, ומ"מ הוא טריפה דאינו חוזר להכשירו וצ"ל הא דיב"ח הוא סימן לספק טריפה שהיא כשירה. ולכאורה קשה דשמא באמת היא טריפה. וע"י איזה סבה נזדמן לה רפואה שחיתה אך צ"ל דכיון שהיא ספק אם היא כשירה