ונגש הכהן סג

ודאי דלא הוה דשיל"מ. ובטל שפיר ככל האיסורים ותי' דבאמת דבר שהוא עכשיו ספק אם מותר או אסור אזי אף לכשיוודע דלא הי' אסור לא הוה היתר למפרע כי אם שם איסור עליו אלא שהותר אח"כ. ומביא ראי' מאשם תלוי שבא על הספק. והא שמא יהי' נודע שלא הי' אסור. ולא הי' כאן איסור מעולם ונמצא מביא חולין בעזרה א"ו דאף לכשיוודע דלא הי' אסור. מ"מ שם איסור עליו קודם שנודע מחמת הספק ועל איסור זה מביא אשם תלוי עכת"ד. עוד הביא ראי' מהא דקדושין (פ"א) באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה. והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושתתה יין כו' צריכה סליחה וכפרה. הרי אף דבאמת לא עבדה איסורא. מ"מ כיון שהיא לא היתה יודעת צריכה כפרה. ועיי"ש בדבריו שם

והנה אנוכי בעניי עדיין איני רואה יישוב מרווח לקו' הנ"ל בכל מש"ש. וכפי שיבואר בעז"ה. וצ"ע בזה ממ"ש התוס' ביבמות (פ) אהא דאי' התם אכל חלב מבן י"ב עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאח"כ הביא ב' שערות. רב אמר נעשה סריס למפרע. וכ' התוס' שם בד"ה נעשה וז"ל ולקי על חלב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח דהשתא מיהא אגלאי מלתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה עכ"ל. הרי דס"ל לתוס' דכיון דאמרי' אגלאי מלתא למפרע דהי' סריס בזמן הקודם. אזי כח הודאי שיש לו עתה שהוא סריס ודאי. כמו כן יש לו כח הודאי בזמן הקודם באופן דמיחשיב ההתראה שהיתה אז להתראת ודאי. ולמימר דהוא בחזקת גדול ודאי. וא"כ גם בביצה של ספק טריפה. אי אמרי' גם הכא סברא דאגלאי מלתא למפרע שכשירה היתה. אזי אף דקודם דאגלאי הי' הדבר אצלינו בספק. והי' איסור על האדם לאוכלו. דאסור לאכול את הספק. ואי הוה מידי דאיקבע איסורא כמו ב' חתיכות הי' חייב אשם תלוי. מ"מ כ"ז שייך לענין האדם. דאיסורא רביע עלי' שלא להכניס עצמו לספק לאכול ספק איסור. וזה לא פקע מיני' אף לאח"כ דאיגלאי דדבר זה הוא מותר מעולם. דמ"מ האדם הא לא ידע אם דבר זה מותר בשעה שאכל או עשה הדבר. וא"כ הא עשה איסור שהוא מוזהר על דבר שאצלו בספק. משא"כ לענין שם אותו הדבר איך הוא נקרא. פשיטא דכח ושם ודאי שיש לו עתה שידוע לנו שהוא כשר. כמו כן יש לו שם זה על זמן הקודם. וכמו בסריס דמיחשיב ההתראה שהי' בזמן הקודם להתראת ודאי. כמו כן מיחשיב ג"כ הך ביצה בזמן הקודם למותרת ודאית. וא"כ לענין דשיל"מ לא מקרי זה מותר למה שהי' אסור. ושייך בזה למימר דממ"נ מהראוי שתתבטל וכקו' הנ"ל

וכן ביבמות ר"פ החולץ (לה) בחולץ למעוברת והפילה דפליגי ר"י ור"ל אם מועיל החליצה. דר"י ס"ל דחליצת וביאת מעוברת שמה חליצה וביאה. ואמרי' שם בגמ' דסברת ר' יוחנן הוא דכיון דהשתא הפילה אמרי' דאגלאי מלתא למפרע דבת יבום וחליצה היא. ור"ל ס"ל דחליצת וביאת מעוברת לאו כלום הוא. ואע"ג דהשתא הפילה. עכ"ז תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן. והשתא לר"י הא אע"ג דבשעה שחלץ או בא עלי' הי' הדבר בספק דשמא תלד בן קיימא. וא"צ חליצה ויבום כלל ואי מייבם ובא עלי' אז. קפגע באשת אח שלא במקום מצוה. וא"כ הא הוא אסור על האדם מכח ספק פוגע באשת אח. ולא פקע איסור וחטא זה מיני' אף לכשתפיל. דמ"מ הא הוא עשה איסור שהכניס עצמו לספק. מ"מ ס"ל לר' יוחנן לענין תפיסת החליצה והיבום דשפיר תופס. מכח סברא דאגלאי מלמ"פ. דכח זה שיש לה השתא לאחר דאגלאי מלתא דהיא ב"ח ויבום. יש לה ג"כ שם זה על הזמן הקודם בשעה שעדיין לא נתגלה. וה"נ בנידו"ד דאף דלענין העבירה שעל האדם במה שהוא מוזהר על הספק אין נפ"מ בהך סברא דאגלאי מלמ"פ. דיהי' איך שיהי' הא האדם לא ידע בשעה שעשה שהוא מותר. וא"כ הרי חטא שהכניס עצמו לספק. מ"מ לכל הענינים שנוגע לענין תפיסת הדבר עצמו כמו יבום וחליצה דמעוברת. וכן התראה דסריס קודם שנולדו בו הסימנים וכדומה דפשיטא דתלי' מלתא בהא אי אמרי' אגלאי מלמ"פ. וא"כ לענין ביצה של ספק טריפה ג"כ. לפום הך סברא דאגלאי מלמ"פ. יש על הביצה קודם הגילוי אותו השם והכח עצמו שיש לה אחר הגילוי לענין תפיסת דשיל"מ. ונמצא דאם יתגלה לסוף שכשירה היתה. הרי היא כשירה בזמן הקודם ג"כ וא"צ לביטול. ואם טריפה שפיר תתבטל וא"כ לפי הנראה כל מ"ש בצ"צ לענין עבירת ספק איסור שעל האדם אין זה מועיל בישוב הקו' הנ"ל. לפום סברא דאמרי' אגלאי מלמ"פ וכמו שנתבאר

איברא דלסברת ר"ל שם דס"ל דתיגלי מלתא למפרע לא אמרי' שפיר עולים ד' הצ"צ כהוגן בישוב הקו' הנ"ל. דהא ס"ל לר"ל אף דהשתא הפילה. ונתגלה השתא שהיתה מעוברת עם ולד שלא הי' בר קיימא ואינו עומד להתקיים. מ"מ לא אמרי' אגלאי מלמ"פ על זמן הקודם. ואינו מועיל גילוי דהשתא על שעת היבום והחליצה לענין תפיסת היבום והחליצה. דמ"מ אז לא הי' עלי' שם ב"ח ויבום. רק ספק ב"ח ויבום. ואם היא ספק ב"ח ויבום פשיטא דלא תפס בה חליצה ויבום. וה"נ לענין ביצה של ספק טריפה אמרי' אע"ג דהשתא כשירה ודאית היא. מ"מ לא מהני זה לזמן הקודם. דמ"מ הוי עלה אז שם ספק כשירה לענין תפיסת הענינים הנתפסים בה. וא"כ הוה ביצה זו בתחלה ספק איסור ולבסוף כשירה ודאית. והוה כמו כל דשיל"מ שהוא מותר למה שהי' אסור בתחלה. ואין לה ביטול. ולכן אתי עלה הרשב"א מטעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי

וממוצא הדברים אנו למדין. דהך מלתא דביצה של ספק טריפה אי הוה דשיל"מ. לולא טעמא שאין המתיר עתיד לבא בודאי תלי' בהך פלוגתא דר"י ור"ל. אי אמרי' בכה"ג אגלאי מלמ"פ וכאמור. דלר"י דס"ל דאמרי' אגלאי מלמ"פ לא הוה דשיל"מ. ולר"ל שפיר הוה דשיל"מ. ולפי"ז תתורץ קו' ש"ך הנ"ל. דהא שם בביצה הא קו' הש"ס מהא דספיקא אסורה אינו אלא למ"ד דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזירה דרבנן. ואי דרבנן אמאי ספיקא אסורה. ואי ספיקא הוא ספק טריפה אמאי אינה בטילה. וקאמר שם עוד בש"ם. וכ"ת ביצה חשובה ולא בטלה הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את כו' מא"ל דתנן כו' עד הניחא לר"ל אלא לר"י מא"ל. ולכאורה יש לדקדק למה מאריך הש"ס כ"כ שהביא כל הברייתא עד שחוזר לומר הניחא