ונגש הכהן נח

לבוא בודאי ודמי להמבואר ביו"ד (סי' ק"ב) דביצה של ספק טריפה לא הוה דשיל"מ מטעם זה. והגאון דב"ח חיו"ד (סי' ג') הק' ג"כ על הט"ז דא"כ איך נפרנס הא דיבמות (סז) בעבדי כהן שמת והניח אשתו מעוברת דאוכלין העבדים בתרומה מטעם ס"ס שמא יהא הולד נפל ואת"ל ב"ק שמא נקיבה והוו זכרים מיעוטא יעוי"ש והשתא התם נמי נימא דהוה דשיל"מ להמתין עד שיבא הבירור שהדבר הוא כמו שמורה הס"ס ולא נסמוך על הס"ס. א"ו דאע"ג דא"ס לכתחלה על רוב וס"ס בדאיכא לברורי היינו דוקא בדאיכא לברורי השתא וכדאמרינן בפסחים (ג) באיתיה קמן נישייליה אבל להמתין א"נ. וה"נ ביבמות (קיט) קיי"ל כרבנן דר"מ דמייבמין קטנה ול"ח שמא תמצא איילונית דאזלינן ב"ר והתם נמי למה לא נמתין עד שתגדיל ויבורר א"ו דלהמתין א"צ. ואמרי' דהס"ס והרוב מגיד לנו שבודאי לא יהי' מן המיעוט והוי כמו שכבר בא בירורו עכשיו ודוקא בביצה של ספק טריפה שהוא עכשיו ספק רק דאח"כ יתברר אם הוא כשר או טריפה שפיר אמרי' אם לא מטעם דההיתר אין עתיד לבא בודאי דהוה דשיל"מ. משא"כ הכא דהרוב והס"ס כבר בירר לנו מה הוא יעו"ש

ועוד יש לעיין דהנה הצ"צ (סי' ס"ט) הק' אהא דביצה של ספק טריפה דלא הוי דשיל"מ משום שאין המתיר עתיד לבא בודאי. דהא בלא"ה לא הוי דשיל"מ שאין זה כביצה שנולדה ביו"ט שניתרת מאיסורה הקדום דבביצה של ס"ט ממ"נ אם יתברר שהיא כשירה ה"ה כשירה מתחלתה וא"צ ביטול ואם טריפה היא טריפה מתחלתה ומהני ביטול. וא"כ אמאי לא נסמוך עכשיו על הביטול. והנה אנחנו בכלל אגמלמ"פ הארכנו ביישוב קו' זו. וכתבתי דלר"ל ביבמות (לה) גבי חליצת מעוברת דקיי"ל כותיה דסבירא ליה דלא אמרי' אגמלמ"פ. א"כ אפי' יתברר שהיא כשירה. מ"מ קודם שנתברר. שם איסור עלה מספק והוה ג"כ ניתרת מאיסורה הקדום. מיהו כתבתי שם עפ"י שי' הנ"י שם. דר"ל לא אמר הכי אלא היכא שאינו בירור גמור כגון התם גבי הפילה י"ל שהי' ב"ק וד"א גרם לה להפיל. וכן בס"ט אע"ג שחיתה יב"ח שמא רפואה נזדמן לה וחיתה והוכחתי זה בשם הפרמ"ג יעוי"ש. אבל דבר שהוא בירור גמור כגון הא דיבמות (פ.) בסריס שנולדו בו ס"ס אח"כ. שא"א לומר שלא הי' סריס וד"א גרם שנולדו בו ס"ס אח"כ בזה גם ר"ל מודה דאמרי' אגמלמ"פ. והשתא ה"נ א"א שיהי' נפל ויחי' ח' ימים. וא"כ כשיחי' ח' ימים גם לר"ל אמרי' אגמלמ"פ. ושוב שייך בזה קו' הצ"צ דאם תחי' יב"ח היא מותרת למפרע וא"צ ביטול. ואין זה היתר מאיסורו כביצה שנולדה ביו"ט

ולפענ"ד נראין ד' הט"ז נכונים. דהנה אע"ג דקיי"ל לכתחלה כרשב"ג בשבת (קלו) בהא דכל שלא שהא ל' יום באדם וח' ימים בבהמה דלא למידן בי' דין ב"ק. עכ"ז לא מחמירין מטעם רשב"ג עצמו. דרשב"ג מיחשיב ליה לספק מדרבנן עכ"פ. ומשום דחייש למיעוט נפלים כמבואר בתוס' יבמות (ל"ו) ד"ה הא ונדה (מד) ד"ה דקים. אבל לדידן לאו משום ספק הוא דאנן ס"ל דבאמת רוב ולדות ב"ק הם ואפי' מדרבנן לא הוי ספק. רק שהוא גזירה ואיסור דרבנן בבהמה קודם ח' ימים וכן באדם קודם ל' יום וטעמא דגזירתם בזה מבואר בתוס' בחולין (יא) וביבמות (קיט) ובכורות (כ). וכתבו שם בטעמא דמלתא דהחמירו רבנן במת ולד שלא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז. ומחמירין אף באכלו ארי שמא ישתקע הדבר ויאמרו שפיהק ומת וגזרו בבהמה דאי לא הא לא קיימא הא. ועוד משום היא גופא שאם נתיר לאכלו ולשוחטו כשהוא בריא יכול לשוחטו כשהוא חולה וקרוב לפיהוק של מיתה דעכשיו איכא ריעותא עכ"ד תוס' שם. והארכנו בזה בכלל ספק ב"ק בביאור נכון בעז"ה יעוי"ש

ומהא שמעינן דלדידן הא דאסורין קודם ח' ימים הוא גזירה דרבנן במוחלט ולאו משום דמחזקינן לה בספק נפל. ודמי להא דיבמות (מ"א) לענין ג' חדשי הבחנה דאמרי' הכי השתא התם גבי ספיקות א"י אלי' ויאמר דהך קדיש ב"ח ויבום היא. הכא אם יבא אלי' ויאמר דהא לא מיעברה מי משגחינן בי' ויבמינן לה דהא קטנה לאו בת איעבורה היא ואפי"ה צריכה להמתין ג"ח ע"כ. וה"נ בהמתנה דח' ימים דבהמה לאו משום להוציאה מס' נפל דבאמת אפי' מדרבנן נמי אמרי' דרוב ולדות ב"ק הם רק שהוא איסור דרבנן שאסרוהו לזמן ח' ימים משום גזירה וסייג דלא ליתי לידי פיהק ומת. דבפיהק ודאי דהוי מה"ת ספק דאיתרע גביה רוב ב"ק דרוב אין מפהקים ומתים. וגזרו אפי' באכלו ארי משום שמא ישתקע הדבר כו' ובבהמה דאי לא הא לא קיימא הא או דגזרו בבריא אטו חולה. ודמי לכל איסורי דרבנן שגזרו מחמת איזה סייג וגדר ואסרו במוחלט מאיזה טעם שהי' נראה להם אף דמה"ת הוא דבר המותר באמת כגון מוקצה ונולד דלאו משום ספק אלא דגזרו בי' משום משקין שזבו ופירות הנושרין כמבואר בריש ביצה. וה"נ הוא גזירה דרבנן קודם ח' ימים שאסרוהו לזמן ולאחר ח' ימים פקע איסורא ממילא. והוי ממש כביצה שנולדה ביו"ט שאיסורו לזמן ופקע ממילא כשכלה הזמן והא נמי להא דמיא

והשתא לפי"ז נכונים ד' הט"ז מ"ש דהוה דשיל"מ. ולק"מ מה שהק' בנקוה"כ דאין המתיר עתיד לבא בודאי. דדוקא בביצה של ס"ט שבעצמותה היא ספק ואיסורה הוא משום ספק. רק שאנו אומרים שיבא התירו. ע"ז אמרי' שמא לא יבא התירו. דהא ספק דעכשיו מחייב להסתפק ג"כ על להבא. דאם היא טריפה א"א שיבא המתיר ותחי'. אבל בהמה קודם ח' ימים הרוב מוכיח שתחי' ח' ימים וכמו"ש לעיל בשם הדב"ח. אלא דאעפי"כ אסרוהו חכמים לזמן כל ח' ימים משום גזירה דפיהק או אטו חולה ואחר ח' ימים פקע איסורא ממילא והוה דשיל"מ ממש כביצה שנולדה ביו"ט דהשתא אסורה ולבתר שעתא מותרת. ומשו"ה אע"ג דאיכא הכא ס"ס לא מהני. דהא בדשיל"מ אפי' ספק דרבנן אסור כדאמר ר"א בביצה (ד). ואם הוא בודאי קודם ח' ימים אסורה בודאי מדרבנן. אלא שהוא ספק שמא יש לה ח' ימים וס' זה אסור בדשיל"מ. ומה שיש כאן ספק השני שמא כ"ח אין מועיל הכא. דהא בלא"ה אזלינן בתר רוב ב"ק ומ"מ אסרו חכמים לזמן קודם ח' ימים. ואף לפמ"ש לקמן (פ"י ופי"א) דספק מציאות ומעשה גם בדשיל"מ מותר. מ"מ הך עגל לאו ספק מציאות הוא אמת שהוא מרוב שבעולם בני ח' ימים. ויש מיעוט בעולם שעדיין אין להם ח' ימים וכה"ג אסור בדשיל"מ יעוי"ש: