ונגש הכהן נב

דבכל גזלג"ז או לא הא לא הוי אלא ספק דלמא ל"ק הא. כהא דשבת (יא) ועירובין (צ"ט) דגזרו הושטת ראש בכרמלית משום שמא יוציא כלי והוצאת כלי בכרמלית הוא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר דהוה מה"ת. דאם נתיר הושטת ראש לאו ברי הוא שיתירו גם הוצאת כלי. דבקל יש לחלק דהושטת ראש לאו שם הוצאה מרשות הוא. וכה"ג בקל יש לחלק בכל גזלג"ז דמייתי ש"ס למעיין והוו תרי שמא דל"ח כמו דל"ח לס"ס. אבל שחיטה דבהמה קודם ח' ימים אין לחלק כלל מאכלו ארי באדם דתרווייהו הוי ריעותא מבחוץ כמו"ש רש"י בשבת (קלו) ואי לא הא ודאי ל"ק הא דודאי יתירו גם הא וליכא אלא חד שמא. וה"נ בהא דיבמות (כ"ט) שאין שום סברא לחלק בין אחותה לדידה. ואם אחותה לא חלצה ודאי יתירו האיסו"מ. דאיסו"מ מורה יותר מאחותה על קלישת הזיקה]

ואשכחנא פתרי עפ"י כל המבוחר מה דנטה הר"ן מטעמא דעד שתאכלנו כו' לחדש טעמא דדה"פ ודה"ש. דהא מבואר דבלח ופליטת טעם לא שייך טעמא דעד שתאכלנו כו' למגזר אטו מערב בידים משו"ה אתי עלה מטעמא דמב"מ. ובזה סרה מהר קו' נוב"ת חיו"ד (סי' נ"ג) המובא לעיל (פ"א) שהק' דלטעם הר"ן אמאי ל"ב ביבש דהא לר"י עצמו בטל ביבש כמו"ש תוס' ביבמות (פ"ב) ולהמבואר א"ש דהא גם הר"ן ס"ל טעמא דעד שתאכלנו כו' דלא איצטריך לטעמא דמב"מ אלא ללח ופליטת הטעם וכמו"ש לעיל. אבל ביבש שפיר ל"ב משום עד שתאכלנו כו' משום לתא דא"מ איסור לכתחלה

פרט ג

ואכתי פש גבן לברורי. דלפמ"ש לעיל דעיקר סברא דעד שתאכלנו כו' הוא דגזרו במעורב ממילא בדשיל"מ אטו מערב בידים שהוא איסור תורה. וא"כ צריך טעם דאמאי גם איסור דרבנן ל"ב. דהא איסור דרבנן אפי' ודאי איסור אפי' יערב בידים ליכא איסור תורה. אמנם ז"א דהא חזינן דכל מה דל"ב באיסור תורה גם בדרבנן לא מזלזלינן. וכדאמרי' בחולין (צ"ח) גבי ההוא פלגא דזיתא כו' א"ל לא תזלזל בשיעורא כו' ועוד דהא ר"י דס"ל מב"מ ל"ב מה"ת ס"ל דגם באיסור דרבנן ל"ב מב"מ כמבואר מד' התוס' ביבמות (פ"ב) בד"ה בטומאת משקין דרבנן. וכן הוכיח מד' תוס' הללו בצל"ח בפ"ק דביצה (ד) ובשעה"מ (פט"ו ממ"א) וכן מוכח להדי' ג"כ בתוס' ע"ז (מ) שכ' בסתם יינם מב"מ ל"ב לרב דס"ל כר"י דמב"מ ל"ב. וכ"כ התוס' עוד שם בע"ז (עג) והא סתם יינם הוא מדרבנן ומוכח דלר"י דמב"מ ל"ב לאו דוקא באיסור תורה אלא דגם בדרבנן ל"ב. וראיתי לאיזה אחרונים שהק' מתוס' דחולין (צ"ט) גבי הא דשאני ציר דזיעה בעלמא הוא דמוכח דס"ל דלר"י דוקא באיסור תורה ל"ב מב"מ אבל באיסור דרבנן בטל. והק' דלטעם הר"ן דטעמא דדשיל"מ הוא מדה"פ ודה"ש מהא דלר"י מב"מ ל"ב א"כ אמאי ל"ב גם בדרבנן. אך לפמ"ש תוס' ביבמות (פ"ב) ובע"ז שם ליתא לקו' זו. והא דכ' בחולין גבי ציר. עכצ"ל כמו"ש בחי' ריטב"א שם דדוקא כמו ציר דאיסור גרוע הוא דזיעה בעלמא אבל בשאר אי' דרבנן ס"ל לר"י כמו דל"ב באיסור תורה גם בדרבנן ל"ב ונראה דמה"ט נמי קיי"ל דגם באי' דרבנן אין מערבין בידים כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) משום דכל מה דלא באי' תורה גם בדרבנן לא מזלזלינן

וכ"ת דזהו דוקא היכא דהאיסור תורה מה"ת ל"ב אז גם בדרבנן ל"ב אבל היכא דהא דל"ב אינו אלא מדרבנן דלא ליתי לעבור איסור תורה א"כ הא באיסור דרבנן ודאי דלא אתי לשל תורה ובטל. ז"א דהא מב"מ בלח דמה"ת ברובא בעל ואמור רבנן בס' משום גזירה דמין בשא"מ דבדליכא ס' איכא איסור תורה. ומ"מ קיי"ל דגם באי' דרבנן ל"ב בלח במב"מ בפחות מס' כמו"ש הפרמ"ג והוכיח כן ביו"ד בפתי' לתערובות (ח"ב סופ"א) ומשום דחכמים השוו מדותיהם בזה יעוי"ש. וה"נ אע"ג דדשיל"מ במעורב ממילא הוא גזירה דרבנן דלא ליתי לערב בידים שהוא איסור תורה. מ"מ גם בדרבנן ל"ב דכל מה דאסרו חכמים באיסור תורה גם בדרבנן לא מזלזלינן. וכה"ג ביבמות (מ) דכמו דגזרו שניות באשתו דאורייתא ה"נ אסורות שניות גם בחליצה דרבנן יעו"ש. והא דגם ספד"ר אסור בדשיל"מ הוא בפשיטות. לפמ"ש לקמן (פי"א) בעז"ה בשם המ"מ והלח"מ לשי' הרמב"ם (פ"א מיו"ט) דכל היכא דרוב לא מהני כ"ש דספק לא מהני. משו"ה כיון דע"כ גם איסור דרבנן ל"ב בדשיל"מ כ"ש ספד"ר

ובזה יתיישב גם כן קושית הפ"י בפ"ק דביצה שהק' דלטעם הר"ן משום מב"מ אמאי ספד"ר אסור. דליכא טעם לאסור גם ספד"ר אלא מטעמא דעד שתאכלנו כו' ואחריו נמשכו עוד איזה אחרונים להחליט דר"א בביצה (ד) דס"ל דגם ספד"ר אסור ע"כ לא ס"ל טעם הר"ן רק טעמא דעד שתאכלנו כו' וסוגיא דשם דפליג וס"ל דספד"ר מותר ס"ל ע"כ טעם הר"ן וזה ודאי אינו דהא הר"ן בפ"ק דביצה מביא להדיא פירושו בפ' הנודר מן המבושל ומסיים עלה דקיי"ל דגם ספד"ר אסור ותו דאי ר"א ע"כ לא ס"ל טעם הר"ן יש לתמוה דהא עיקר מה שמחדש הר"ן טעמא דדה"פ ודה"ש לדשיל"מ הוא ליישב שיטת הרי"ף יעוי"ש והרי"ף כתב להדיא בפ"ק דביצה דקיי"ל כר"א וכלפי לייא. אמנם להמבואר א"ש דכיון דע"כ גם לר"י דהוא מרי' דהאי דינא דלימוד דדה"פ ודה"ש גם בדרבנן ל"ב וכמו"ש לעיל בשם התוס'. ע"כ גם לטעם הר"ן לדידן גם בדרבנן ל"ב. וכיון דספק חמיר מרוב א"כ כל היכי דרוב לא מהני כ"ש ספק והא דסוגיא דמעיקרא שם לא מוקי הא דספיקא אסורה בברייתא שם כר"א פליגי בזה במילי אחרנייתא וכמו שיתבאר בעז"ה לקמן (פי"א) בביאור נכון בזה יעוי"ש

ועוד דאפי' תימא דמדה"פ ודה"ש לא נפק"ל ספד"ר מ"מ יש ליישב קושית הפ"י למה שנתבאר דגם הר"ן ס"ל טעמא דעד שתאכלנו כו' אלא דאיצטריך לטעם דמב"מ משום לח ופליטת טעם דעיקר טעמא דעד שתאכלנו כו' הוא דגזרינן מעורב ממילא בדשיל"מ אטו מערב בידים וזה לא שייך אלא ביבש שסומך לאכול על גזה"כ דאח"ר להטות אבל בלח דמה שסומך הוא משום דודאי אין בו איסור כלל עכשיו בעולם וכמו"ש לעיל (פ"ב) בשם נוב"י והרשב"א והרמב"ן ומי שסומך משום דודאי אין כאן איסור ליכא למיסרי' מטעמא דעד שתאכלנו כו' יעוי"ש מ"ש בזה בביאור נכון. א"כ בספד"ר דע"כ ליכא למימר דאין כאן איסור בודאי דספק הוא