ונגש הכהן נא

מלתא הוא משו"ה שפיר כ' הרי"ף דכיון דהוי זה לכתחלה ממילא הא דאוכלו עם כותח הוי זה אוכל בשר בחלב. ממש וכמאן דשרית לי' לאטוויי שחוטה עם נבילה לכתחלה וכה"ג י"ל ג"כ בהא דיו"ד (צ"ו) בצנון שחתכו בסכין של איסור ובפת פלטר בסי' (קי"ב) דכיון דלכתחלה קיי"ל כסברא האוסרת א"כ היכי דאפשר בלא"ה הוי זה לכתחלה וקיי"ל כסברא האוסרת ולסברא האוסרת עושה איסור יעוי"ש. אבל בהא דדשיל"מ הא אין עושה איסור אף דהוי זה לכתחלה

ובעיקר דברי הרא"מ הנ"ל ובמרדכי בשם רבינו ברוך דספד"ר אסור לכתחלה באמת לא ידענו טעם ברור בזה דליכא למימר דהוי כמו שעושה מאיסור דרבנן ספד"ר כדי להקל שזה אסור משום דגם בדרבנן א"מ אי' לכתחלה וכמו"ש לעיל. ומשו"ה באפשר בלא"ה אין להקל גם במעורב ונעשה מעצמו ספד"ר. מ"מ טעמא בעי דמאי האי דהוה לכתחלה מ"מ סו"ס אין עושה איסור. ואולי משום דאמרי' דהם אסרו האיסור והם התירו הספק ולא התירו אלא בלא אפשר ודיעבד וכך הוא בקבלה לר"ב במרדכי הנ"ל. מיהו הפר"ח (סי' ק"י) חולק ע"ז בפשיטות וכ' ולא נהירא דהא בכל דוכתין מקילין בחד ספק דרבנן או בתרי ספיקות בדאורייתא לכתחלה ע"כ. וגם בדין זה דספק אחות חלוצתו שכ' המרדכי בשם ר"ב דטעמא דאסור משום דספד"ר אסור לכתחלה חולק ע"ז הרמב"ן והובא דעתו בהמ"מ (פ"ח מיבום) וכ' להדי' דטעמא דאוסרין וכן אוסרין ספק אחות זקוקתו אע"ג דכל ספד"ר מתירין אף לכתחלה היינו משום דנעשה בה מעשה פרסום בב"ד יעוי"ש שהאריך קצת בזה. וכ"כ הה"מ (פ"ה מתענית) לענין ביהש"מ של ע"ב דאסור דאע"ג דספק דרבנן הוא ושרי להקל לכתחלה לאכול בו מ"מ בהך ספד"ר אסרו יעוי"ש הרי איכא דיעות החולקי' ואם נאמר דמשום דספד"ר אסור לכתחלה משו"ה דשיל"מ דהוי נמי לכתחלה משו"ה גם ספד"ר אסור בדשיל"מ. א"כ יקשה לדעת המתירין ספד"ר לכתחלה אמאי אסור ספד"ר בדשיל"מ. ואם נאמר דבהכי גופי' פליגי ר"א וסוגי' דמעיקרא בביצה (ג) דלסוגי' דמעיקרא ספד"ר מותר בדשיל"מ משום דס"ל כהרמב"ן והמ"מ ור"א דאוסר ס"ל כהמרדכי בשם ר"ב אמנם כ"ז דוחק וביותר דהרמב"ן עצמו בשבת בפ' השואל ס"ל להדי' דספד"ר אסור בדשיל"מ יעוי"ש. גם לא א"ש לפי מה שיתבאר בעז"ה לקמן (פי"א) דספד"ר דמעשה ומציאות באמת לכו"ע מותר בדשיל"מ. וספק דאתחזק איסורא לכו"ע אסור. ופליגי במילי אחריני יעוי"ש בכמה הוכחות לזה

ולכן נראה שהוא גזירה דרבנן דלא ליתי לערב בידים ובדשאל"מ שיהא הדבר אסור לעולם לא רצו לגזור גם דיעבד. רק בדשיל"מ שיכול לאכול הדבר עצמו בהיתר והוי לכתחלה גזרו משום מערב בידים. אפס דבזה איכא לעיונא. הנה הר"ן בפג"ה בסוגיא דזרוע בשילה הביא דעת התוס' דהא דא"מ אי' לכתחלה אינו אלא מדרבנן. ודעת הראב"ד שהוא מה"ת יעוי"ש ובשו"ת נובי' תניינא חיו"ד (סי' מ"ה) כ' דע"כ לא כ' הר"ן דלהתוס' אינו אלא מדרבנן. אלא דוקא בפליטת הטעם דומיא דזרוע בשילה דמיירי מיני' שם משום דבזה א"צ לאח"ר להטות. כיון דמיירי ביותר מס' ותיפוק לי' דליכא טעמא כלל ולית כאן איסור כלל. אבל לבטל יבש ביבש והוא בעין ובאיסורו עומד ואם יבא אלי' ויאמר שזה האיסור יהא נשאר באיסורו לעולם אלא דאתינן עלה להתיר משום גזה"כ דאח"ר להטות מפני שאין מכירו לא התירה התורה לבטלו לכתחלה. דאיך אפשר שדבר שאפי' אחר ביטול אם יוכר יהא אסור והאיך יבטלו לכתחלה הרי עתה מכירו עכ"ד. ובחי' הרשב"א ורמב"ן בפג"ה (צ"ח) מבואר דבלח יותר מס' הוה לא טעמו ולא ממשו שאז נאבד הממש שנבלל בכל ואינו בעולם כלל יעוי"ש. וכ"כ הכ"מ (בפ"א מאה"ט) בשם הר"י קורקוס יעוי"ש. והשתא לפי"ז קשה בשלמא להראב"ד דהוה מה"ת שפיר גזרו אטו מערב בידים שהוא מה"ת אבל לשי' תוס' דבלח ופליטת טעם גם מערב בידים הוא מדרבנן. ועכצ"ל שהוא גזירה אטו מערב בידים דיבש דגם לתוס' הוא מה"ת. א"כ מ"ט אסרו דשיל"מ בלח ופליטת הטעם דהא ליכא למגזר אטו מערב בידים שאינו אלא גזירה דרבנן אטו מערב ביבש

אך י"ל כמו בביצה (ג) כולה חדא גזירה. ופירש"י לא שתהא זו גזירה דלא ליתי לידי פירות הנושרין אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה הי' במשמע ואע"ג דלית בה משום תלישה מיהו מכלל גזרת חכמים הוא שאף היא פרי הנושר ע"כ. יוכן ביבמות גבי שניות פריך היא גופה גזירה כו' ומשני כולהו בני אבא רבא ואמא רבתא קרו להו יעוי"ש וה"נ הכא. אמנם ז"א דדוקא בכה"ג דביצה י"ל דכמו פיה"נ גזרו שמא יעלה באינן ויתלוש ה"נ גזרו ביצה שמא יעלה באילן ויתלוש. דאותו דמיון שיש לפיה"נ עם תלישת האדם מן האילן ששניהם הוא פרי הנעקר ממקום חיבורו ה"נ ביצה שאף היא פרי הנושר. ומשו"ה אצ"ל דגזרו ביצה אטו פיה"נ ופיה"נ שמא יתלוש. אלא דביצה גזרו ג"כ שמא יתלוש כמו דגזרו פיה"נ שמא יתלוש. משום דפירות הנושרין וביצה ופרי הנתלש ע"י האדם שלשתן יש להם דמיון אחד במה דעכ"פ כולהו נעקרו ממקום חיבורין. וה"נ הא דיבמות דאמרי' כולהו בני אבא רבא כו'. אבל הכא מעורב ממילא בלח אין לו שום דמיון למערב בידים ביבש דבשלמא מעורב ממילא ביבש אטו מערב בידים ביבש שניהם דומים במה שבשניהם סומך הוא לכתחלה על גזה"כ דאח"ר להטות אע"ג שבזה חלוקים שזה בידים וזה ממילא. וכן בלח דומה מעורב ממילא עם מערב בידים במה שבשניהם סומך על מה שנאבד האיסור ואינו בעולם אבל מעורב ממילא בלח עם מערב בידים ביבש אין לו שום דמיון כלל שזה ממילא ואינו בעולם וזה בידים וישנו בעולם אלא שגזה"כ הוא. א"כ ע"כ דדשיל"מ בלח שהוא ממילא גזרו אטו מערב בידים בלח וזה עצמו הוא דרבנן

[הגה"ה וביבמות (כ"ט) דאמרי' לר"ש דשני אחיות בזיקה דאסורות מה"ת. היתה אחת מהן אסורה עליו איסור מצוה חולצות ולא מתייבמות. דאיסו"מ חולצת משום איסו"מ דעלמא ואחותה גזירה משום דידה ע"כ. ונשאלתי ע"ז ממופלג אחד דהוי גזלג"ז ולא פריך היא גופא גזירה כו' כדפריך בכ"ד והשבתי דכה"ג מצינו לתוס' חולין (יב) ובכורות (כ) דגזרו בהמה קודם ח' ימים אטו אכלו ארי באדם שגזרו משום שמא יאמרו שפיהק ומת ויבא לידי לעז יעוי"ש וכ' הטעם משום דאי לא הא לא קיימא הא. ותמוה דכל גזלג"ז נמי אי הוה גזרינן ע"כ טעמא דגזרו משום דאי לא הא ל"ק הא. אמנם ביאור דבריהם