ונגש הכהן נ

ונתערב ותמיד אוכל כאחד הוא. אבל יבש אע"ג דקם במלתי' מ"מ יכול לאכול א' א' ועכ"א אמרי' היתר הוא ומרובא פריש

ועפ"ז שפיר מבוארין ד' התוס' ביבמות (פב). דהא דמחלקי בין לח ליבש. עיקר החילוק הוא מכח הסברא. ולאו משום דקרא לא מיירי אלא בלח. דקרא אתי למימר דבמב"מ קם במלתי' בין בלח בין ביבש. וממילא בלח דנתפשט בכל אסור כולו וביבש מותר לאכול אחד אחד אע"ג דקם במלתי' ולא נהפך להיתר. והני דוכתי דמייתו תוס' שם גבי יבש דס"ל לר"י דבטל היינו דאוכלן אחד אחד. אבל ביחד אסור

אמור מעתה דשפיר מיושב קו' נוב"י הנ"ל. דאע"ג דשי' התוס' דנהפך להיתר וס"ל דאין דין דמב"מ לר"י אלא בלח וזקוקים לסברת הר"ן בטעמא דדשיל"מ דל"ב וכמו"ש לעיל. עכ"ז שפיר הוה גם ביבש דין דשיל"מ דל"ב. דכיון דגלי קרא דדה"פ ודה"ש דבמב"מ קם במלתי' ולא נהפך להיתר. א"כ שוב שייך לומר עד שתאכלנו כו' וכמו"ש טעה"מ הנ"ל. אמנם אי לאו טעמא דדה"פ ודה"ש ודאי דלא שייך למימר דהוה דשיל"מ ול"ב מטעמא דעד שתאכלנו כו' לשיטת התוס' דנהפך להיתר וכמו"ש טעה"מ הנ"ל וא"ש

מיהו כל מ"ש לעיל בזה בישוב קו' הנוב"י הנ"ל הוא עפ"י יסוד ד' טעה"מ (פ"ב מיו"ט) דס"ל דהך סברא דעד שתאכלנו כו' לא שייך אלא אי נימא דלא נהפך להיתר ואיסורא כדאיתא דמי. אבל להסוברים דנהפך להיתר לא שייך זה. ונמשכו אחריו איזה אחרונים אך לפענ"ד לא נהירא. דכד מעיינינן בה שפיר ליתא לסברא זו. דהא עכ"פ לאכול אחד אחד ליכא שום נדנוד איסורא גם למ"ד שלא נהפך להיתר. וכמו לסברא דנהפך להיתר אוכל ביחד משום גזה"כ דרובא. ה"נ למ"ד דלא נהפך להיתר אוכל אחד אחד מגזה"כ דרובא והכל אחד ואי לא שייך למימר עד שתאכלנו כו' לסברא דנהפך להיתר. אז גם לסברא דלא נהפך להיתר ג"כ לא שייך למימר עד שתאכלנו כו' לאסור לאכול אחד אחד. אע"כ דטעמא הוא דחומרא דדשיל"מ מעכב הביטול והוה כמו קודם הביטול. א"כ הא גם למ"ד דנהפך להיתר הוא אחר שנתבטל. אך בדשיל"מ שמעכב הביטול א"כ קודם הביטול ודאי אסור. ותו שכ' הטעה"מ דלא חידש הר"ן סברא דמב"מ מדה"פ ודה"ש אלא משום דלסברא דנהפך להיתר לא שייך זה. למימר סברא דעד שתאכלנו כו'. אמנם ז"א דהא הר"ן בפג"ה ס"ל להדי' כהרשב"א דאוכל אחד אחד ואסור לאכול ביחד. א"כ הר"ן לשי' עצמו אכתי מה הכריחו לחדש טעם דמב"מ מדה"פ ודה"ש. ולכן נלפע"ד ליישב קו' הנוב"י הנ"ל באופן אחר וכמו שיבואר בפרט שיבא בעז"ה

פרט ב

ראוי לעמוד על עיקר טעמא דעד שתאכלנו כו' דאמאי באמת אסור. דמאי האי דיל"מ. הא עכ"פ עכשיו נמי כבר התירה תורה ואין אח"ז כלום. ולפי הנראה הוא משום לתא דא"מ אי' לכתחלה כמבואר בתרומות (פ"ה) וביצה (ד) וטושו"ע יו"ד (סי' צ"ט) וביאור הדברים הוא עפימ"ש הרי"ף בפג"ה לענין פת שאפאו עם הצלי דאסור לאכול בכותח. דאע"ג דריחא לאו מלתא מ"מ כיון דאפשר לאכול עם בשר אי שרית לי' למיכל בכותחא אשתכח כמאן דשרית לי' לאטוויי בשר שחוטה עם בשר נבילה לכתחלה ולוי שצלאו קאמר דיעבד ולא לכתחלה ע"כ. מבואר מזה דהיכי דאפשר בדרך היתר לגמרי בענין אחר הוי אז דיעבד כמו לכתחלה. וכה"ג מבואר ביו"ד ברמ"א (סי' צ"ו) לענין צנון שחתכו בסכין של איסור ועי"ש בט"ז וש"ך. וכן הוא ג"כ ביו"ד וברמ"א (סי' קי"ב) לענין פת פלטר א"י כו'. ועי' פר"ח יו"ד (סי' ק"י) שמביא בשם רא"מ דספד"ר או ס"ס בשל תורה לא שרי אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור ע"כ. וכ"כ המרדכי ביבמות פ' החולץ בשם רבינו ברוך דה"ט דאוסרין לכתחלה ספק אחות חלוצתו משום דספד"ר אסור לכתחלה. ועיו"ד (סי' קכ"ב) לענין כלי א"י שבישלו בו דשרי משום ס"ס כמבואר באחרונים שם. ומ"מ הכלי עצמו בודאי אין מתירין לבשל בו לכתחלה. ובס' בית מאיר ליו"ד (סי' ק"י) ה"ר לדעת הרא"מ מר"ה (כט) דטומטום אינו מוציא אפי' מינו בשופר אע"ג דהוה ס"ס שמא השומע נקבה ושמא המשמיע ג"כ זכר. וכ' דה"ט לפי שבקל יכול לשמוע מזכר. וכ' שם עוד דמה"ט אין להתיר קידושי ספק ע"י ס"ס לכתחלה מדאפשר בגט. ועי' ריטב"א לסוכה (ל"ה) גבי אתרוג של עיהנ"ד. ועפי"ז נראה דלפי מאי דקיי"ל דא"מ אי' לכתחלה ולרוה"פ גם באיסור דרבנן א"מ כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) ומה"ט אסור לעשות ספק דרבנן בידים. משו"ה גם הסומך על מה שכבר נתערב או על מה שכבר נעשה ספק דרבנן ממילא במקום דאפשר בלא"ה הוי כמו שמערב בידים וזהו מה שנראה בטעמא דעד שתאכלנו כו' דכיון, שיש לו מתירין הרי אפשר לו בלא"ה הוי זה לכתחלה וכמו"ש הרי"ף גבי פת עם הצלי. והוי כמערב בידים וכעושה מאיסור דרבנן ספד"ר כדי להקל וה"ט דאפי' בדרבנן דשיל"מ ל"ב ואפי' ספד"ר כמבואר בשמעתא קמייתא דביצה

איברא דאכתי לא נהירא דנהי דמה שיל"מ הוה כמו לכתחלה. מ"מ סו"ס נהי דהוה לכתחלה הא אין עושה שום איסור דהאיסור דא"מ לכתחלה הוא שלא לעשות מעשה שיתבטל האיסור. אבל בשכבר נתערב ממילא או שנעשה ממילא ספד"ר ולא הוא עשה זה מאי האי דהוי לכתחלה כיון דבאמת אין עושה שום איסור ול"ד למ"ש הרי"ף בפג"ה גבי פת עם הצלי דמשום דשרי למיכלי' בבישרא אי שרית למיכל בכותחא הוי כמו צולה לכתחלה בשר שחוטה עם בשר נבילה התם שפיר כ' הרי"ף כן. דהא מיירי באין בו כדי ביטול ומיירי גם כשהבשר שחוטה מועט ובשר נבילה מרובה. אלא דפליגי רב ולוי אי ריחא מלתא היא כפליטה או לא. וה"נ בפת מיירי נמי כשהפת מועט והצלי מרובה. וכשאוכל עם כותח הוי זה ממש מערב בשר עם חלב בידים. דבאין בו כדי ביטול הוי כמו שהאיסור בעין ומערבו בהיתר ואוסרו. אלא דאי מיחשיב הא דכבר נאפה הפת לדיעבד. הא שרי לוי דיעבד דבדיעבד ריחא לאו מלתא ואין כאן איסור מעולם כלל. אמנם השתא דמשום דאפשר עם בשר מיחשיב זה לכתחלה. ממילא הוי זה מערב בשר בחלב בידים לאכול בשר בחלב. דלכתחלה ס"ל ללוי דריחא