ונגש הכהן מח

עשה מצוה עדיף לן ושבקינן למעליותא דשוא"ת. כמו כן בס' נגד ס' ג"כ דכיון דהמדחה שוה להנדחה עדיף לן קום עשה משוא"ת מכח גילוי התורה. וכתבתי דתליא זה אי נימא דשבת הותרה אצל מילה או דחוי'. דאי דחויה א"כ אף בודאי מילה לא נדחה אלא בקושי. הרי דהשבת עומד באיסורו אף בודאי מילה. ולכן בספק מילה הוה כספק נגד הודאי ושוא"ת עדיף וכמ"ש התוס' משום דס"ל דחוי'. אבל למאן דס"ל הותרה הוי שבת כיום חול. דאף דאיכא למיעבד בהתירא לא עבדינן כמבואר ביומא (ז) ומש"ה בספק מילה בשבת הוה ממש ס' נגד ס' וכמו דודאי דחי ודאי מכח גילוי התורה כמו כן ס' נגד ס' נמי. ולסברא זו הוה הך ערלתו ודאי ולא ס' דרשא גמורה [ועי' לעיל (פ"ד) מ"ש בזה באורך] והשתא לפ"ז לא מיבעי למ"ד הותרה דהך ערלתו כו' הוה דרשא גמורה. ודאי דלא גזרה תורה אלא בודאי שבת. אבל מנלן לומר דאפי' היכא דגם השבת הוא ספק שלא ידחהו הספק. ואפי' למ"ד דחוי' דמסברא שוא"ת עדיף. אמנם מידי הוא טעמא אלא משום דהוה כס' נגד הודאי. אבל בכה"ג דס' ביהש"מ ביוט"ב ש"ג דהוה ס' נגד ס' ממש גם למ"ד דחויה ודאי דלכו"ע דחי. והשתא צ"ע בדעת השו"ע בזה. דס"ל דלא דחי דמהיכן לקח לו מקור לזה

ונראה דטעמא הוא עפימ"ש הפר"ח (סי תמ"ו) לענין ביעו"ח ביוט"ב ש"ג דאסור. דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו והעמידו דבריהם אף ביוט"ב שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשוא"ת ע"כ. וכה"ג כתב הר"ן בר"ה (פ"ד) לענין שופר יעוי"ש. והנה הט"ז באו"ח (סי' תמ"ו) העלה בדעת הרמב"ם דס"ל דדחי ביעור חמץ דמה"ת יו"טב. וראיתי בס' נחל איתן (פ"ג מה' חמץ) דטעמא דהרמב"ם דס"ל כשי' הרא"מ הובא בשעה"מ (פ"ג מה' א"ב) דאם מקיים מצוה בשעה שעובר על דבריהם והוי בעידנא דעבר האיסור מקיים למצוה א"כ בי"ח אף בשוא"ת. וכתב שם דה"ט דהרמב"ם דס"ל בה' מילה דמילה שלא בזמנה דוחה יוט"ב וכן ס"ל ג"כ להרמב"ם (פ"י מה' אבל) דאבילות דיום ראשון דמה"ת מדחה יוט"ב דרבנן משום דס"ל כהרא"מ ודלא כפר"ח הנ"ל עכת"ד. אמנם לפ"ז יהי' תמוה דעת השו"ע בזה. דשם (סי' תמ"ו) הביא הב"י בשם או"ח דמותר לשרוף חמץ ביוט"ב והביא כן בשו"ע שם. ולענין אבילות פסק ג"כ בשו"ע או"ח (סי' תקמ"ח) וביו"ד (סי' שצ"ט) דאבילות יום א' מדחה יוט"ב. א"כ לפמ"ש הנח"א הנ"ל צ"ל דגם הב"י ס"ל כרא"מ א"כ צריך טעם דאמאי ס"ל להב"י דס' ביהש"מ אינו מדחה יו"ט שני. דהא מקיים עכ"פ מצוה בשעה שעובר על דבריהם אף אי לאו זמנו היום. ואין לחלק ולומר דשאני ספק מילה בזמנה דאפשר לדחותה למחר דכבר כתב הרשב"א בשבת (כ"ד) בחי' בשם הרמב"ן דכיון דא"א לקיים העשה היום אלא בדחיית ל"ת אע"ג דאפשר למחר בלא דחי' דחי. משום דעכשיו א"א לקיימה בלא דחי' יעוי"ש. וכתב זה לענין עשה דשריפת קדשים. הרי אף בעשה שאין זמנה קבוע כלל. לא אמרי' משום דאפשר למחר

ולכן נלפענ"ד דהא דלהרמב"ם מדחה ביעו"ח ליוט"ב הוא מטעמא אחרינא. והוא עפמ"ש בס' מגן האלף (סי' תמ"ו) לחלק בין הא דכ' רמ"א בשם הריב"ש לאסור ביעו"ח ביו"ט אפי' ע"י טלטול דרבנן. לשופר דאינו מדחה אפי' שבות דרבנן דדימה אותם המג"א שם להדדי. וע"ז כתב דלא דמי מצוה לאיסורא כמ"ש בשו"ע או"ח (סי' תרנ"ו) דמשום מ"ע אין לבזבז הון רב. אבל בל"ת יתן כל הונו ולא יעבור א"כ חמץ עובר עליו בב"י וצריך להשליך כל החמץ אפי' אם יהי' כל הונו א"כ איך יעכב החמץ בביתו. וצ"ל דעיקר הטעם כמ"ש המג"א שם דמשהא חמץ כדי לבערו א"ע עליו לכן אין איסור בשהייתן עכ"ד. והשתא לפ"ז להרמב"ם דס"ל (בפ"א מחומ"צ) דב"י לא הוה ניתק לעשה ודלא כתוס' פסחים (כט) ועי' במל"מ שם. א"כ אם משהה חמץ כדי לבערו עובר עליו. דהא בהא תלי' כמבואר בתוס' שם פכ"ש. א"כ אין ראיה מהא דס"ל להרמב"ם דביעו"ח דוחה ליוט"ב דס"ל כן בכל איסור דרבנן שנדחה מפני עשה אי עביד מצוה בשעה שעובר על דבריהם. דשאני ביעו"ח דאם אינו מבערו עובר כל רגע בב"י וזה ודאי לא נדחה מפני איסור דרבנן. וגם מהא דאבילות דיום א' דמדחה ליוט"ב ג"כ נלפענ"ד דאין ראי'. דהא כמה דברים שהאבל אסור בהם ואם לא יהי' נוהג בהם איסור ויעבור עליהם משום זלזול יו"ט דדבריהם. א"כ הוא מדחה דאורייתא בקום ועשה. מפני איסור דדבריהם. ולא בשוא"ת. ולפ"ז אין סתירה ג"כ להב"י מפסקיו אהדדי. דמש"ה ס"ל דמילה שלא בזמנה נדחה מפני יוט"ב ואפי' ספק זמנו משום די"כ בי"ח בשוא"ת וכמ"ש הפר"ח. ושאני ביעו"ח ואבילות יום א' וכמ"ש

אך הא דס"ל להרמב"ם דמילה שלא בזמנה מדחה ביו"ד (סי' ק"י סקנ"ו) דכיון דאנן קיי"ל דבקיאינן ליוט"ב נראה דטעמו לפמ"ש הש"ך לענין ס"ס בקביעא דירחא וכל עיקר יוט"ב אינו אלא מנהג אבותינו וכמבואר פ"ק דביצה. ולכן קיל איסור זה משאר איסורים דרבנן. א"כ י"ל, סברא זו לדעת הרמב"ם לשיטתו דס"ל (פ"ו מיו"ט) דיוט"ב בזה"ז אינו אלא מנהג ולכן ס"ל דקיל משאר איסורי דבריהם לענין זה דלא העמידו מנהג זה אפי' בשוא"ת. אמנם הב"י לשיטתו דפסק באו"ח (סי' תצ"ו) ושם בשו"ע (סוס"י תקכ"ז) דלאו מטעם מנהג אבותינו אלא שהוא ספק. ומש"ה חמיר יוט"ב עכ"פ ככל איסורים דדבריהם דמדחו לעשה בשוא"ת. ואפי' ספק זמנו. דכל מה דנדחה ביו"ט א' נדחה ביוט"ב וכמ"ש הר"ן בר"ה גבי שופר. וא"כ השתא לפי מה שאנו תופסין דיוט"ב אינו אלא משום מנהג וכמ"ש הש"ך (סי' ק"י סקנ"ו). ושכן דעת הרמ"א באו"ח (סי' תצ"ז) יעוי"ש בש"ך יש להקל בזה. וכ"פ בשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' ר"נ) דהמיקל לא הפסיד: