ונגש הכהן מו

דסת"מ ר"מ כמבואר בעירובין (צו) ועי' שבת (יב) אפי' גבוה ב' קומות ובחי' פ"י שם. ולפ"ז הא הך דשוחט ונתנבלה כו' הוא סת"מ בחולין (פ"ה) ולר"מ דריש אשר יאכל למעוטי עוף טמא כדאיתא בש"ס שם. וא"כ אין כאן גילוי בתורה על סבה בעלמא. רק אם היא שחיטה מדינא. ולכן פריך שפיר. משא"כ לר"ש שם דדריש אשר יאכל למעוטי שאר לאכילה. והכונה הוא על סבה מן הסבות א"ש ד' הב"ח. ובחי' הריטב"א בע"ז (ס"ג) כתב דמש"ה המקדש באיסוה"נ דרבנן א"ח לקדושין דהא לא שוי מידי. והתורה אמרה שיתן לה והרי לא נתן עיי"ש. והטעם הוא דהא גם נפסלה מאכילת כלב לא הוה קדושין ולא שוי מידי. ולא גרע דרבנן מסבה בעלמא. ועכ"פ מש"ה מיחשיב הסרת ערלת נפלים תיקון להרמב"ם ולא הוי מקב"ח. ומיושב קו' שו"ת מהרי"מ הנ"ל

פרט ז

ראיתי להעתיק בזה תשו' אחת מה שהשבתי לרב אחד מה שמסתעף בענין זה מה שאנו עוסקין בכלל זה. וז"ל במכתבו אלי. זה לא כביר נסתפקתי בענין מאורע שנתהוה במקומי. בתינוק שנולד ביהש"מ אם מותר למולו ביוט"ב ש"ג. והנה מבואר דינו בשו"ע יו"ד (סי' רס"ו) שבשו"ע שם אוסר. והש"ך פוסק כהרמב"ם להקל. ובדגול מרבבה תמה על הב"י דהא הוה ס"ס ספק זמנו היום וספק שמא היום חול. שוב כ' ליישב דהוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס. וראיתי בנוב"י בקמא חאו"ח (סי' ל') שכ' ג"כ כמ"ש בדג"מ אך לבסוף מסיק להקל מטעם ס"ס הנ"ל. ודשיל"מ לא הוה דחוזר לאיסורו כשיגיע שבת או יו"ט. והיה ראוי לסמוך על הכרעת הנוב"י. אך לאשר כי גם הנוב"י לא סמך להתיר רק על סמך הס"ס. ולולא הס"ס מסכים להחמיר. לכן יראתי להתיר מצד אחר מה שלא הביא הנוב"י. והוא דעת הרא"מ שהובא בפר"ח יו"ד (סי' ק"י) שאין סומכין על ס"ס לכתחלה. וכל קום ועשה ודאי דמקרי לכתחלה במקום שיש דרך אחר של היתר לגמרי כגון למולו ביום מחר ושוא"ת עדיף. ויעוין בתוס' בשבת (קלה) ד"ה ולא. ואף שהפר"ח חולק על הרא"מ אך ראיתי להגאון בית מאיר בחיו"ד (סי' ק"י) שהכריע כהרא"מ. וכ' מה"ע שלא להתיר קידושי ספק ע"י ס"ס שלא במקום עיגון. מדאפשר בגט. א"כ צ"ע טובא להקל בזה כו' עכ"ל הצריך לענינינו והאריך שם בזה. וזה אשר השבתי לו

ע"ד שאלתו בתינוק כו' שלא רצה לסמוך על הכרעת הנוב"י מטעם ס"ס משום דא"ס על ס"ס לכתחלה. לפענד"נ דאי משום הא לא איריא. הנה בהא דמבואר בר"ה (כט) בטומטם שאינו מוציא אפי' מינו. וכן מבואר בשו"ע או"ח (סי' תרפ"ט) כבר הקשה הגאון טו"א והגרע"א בדו"ח דהא הוי ס"ס דשמא השומע נקיבה ואת"ל זכר שמא המשמיע ג"כ זכר ויישבו זה שם כל אחד לפי דרכו ומדלא יישבו בפשיטות שאין סומכין על ס"ס לכתחלה שבקל יוכל לשמוע מזכר. ע"כ דס"ל כהפר"ח. ועוד נראה דאף לדעת הרא"מ ובי"מ הנ"ל. עכ"ז בנידו"ד ודאי דלא שייך זה. אף דהן אמת כעין זה כ' הרי"ף בפג"ה לענין פת שאפאו עם הצלי דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח אסור לאכלו בכותח והוה דשיל"מ דאפילו באלף לא בטל יעוי"ש. וכ"כ שם לענין ריחא מלתא כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית למיכלינהו בכותחא הוי כמו דשרית למטוי בשר שחוטה בהדי נבילה לכתחלה ע"כ. מכ"ז נראה דכל היכי דאפשר בדרך היתר גמור בלי שום חשש. שאין סומכין על שום היתר דביטול וריחא וה"ה ס"ס וכדומה והוא מכח לתא דדשיל"מ. ועי' בש"ך יו"ד (סי' צ"ו סקט"ו) ולענין כלי עכו"ם שם (סי' קכ"ב ס"ו) ובש"ך שם. ושם (סי' קי"ב ס"ד). ומ"מ כל זה לא שייך רק שיש לפניו לעשות בדרך היתר לגמרי שאין בו שום חשש כלל. כגון בקדושי ספק שכ' הבי"מ דאפשר בגט. דבגט יצאנו מכל החששות בלי שום נדנוד. וכן לאכול הפת שאפאו עם הצלי בלא כותח. שהוא היתר גמור וכה"ג. אבל בנידו"ד לא שייך למימר שיש לנו דרך היתר למולו למחר ומש"ה אין סומכין השתא על ס"ס לכתחלה. דאם נמתין על מחר הא יש בזה נדנוד וחשש גדול. דשמא היום זמנו. ואנו מבטלין מצות יום השמיני שהוא מצותו מה"ת. ועי' בשו"ת כנס"י (סי' מ"ב) שכ' דמילה שלא בזמנה אף דהבן נקרא מהול. אבל נתבטל מכאן מצות יום השמיני שמוטל על האב למולו ביום השמיני דוקא. והארכתי בזה במקו"א ואכ"מ. וד' הדג"מ באמת תמוהין במ"ש שהוא דשיל"מ. דמה שייך דשיל"מ. דהא אם ימול למחר יעבור מצות יום השמיני שהוא מצותו מה"ת. ויתבטל בודאי. שוב ראיתי שבאמת תמהו עליו כן בס' כרם שלמה (סי' רס"ו) ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' רנ"ב)

אך בגוף ס"ס זה לפענ"ד יש לפקפק בזה טובא מטעם אחר. והוא לפמ"ש הרמב"ם (פ"ח משגגות) דאם עשה מלאכה בע"ש ביהש"מ חייב אשם תלוי. ועיי"ש בלח"מ שכ' דזה הוי איקבע איסורא ואף שהתוס' בכריתות (י"ז) כתבו דדוקא במוצאי שבת איקבע איסורא דשבת כולי יומא. מ"מ הרמב"ם ס"ל דאף בע"ש הוי איקבע איסורא. וכמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דכיון דיום חול ויום שבת לפנינו דמי' לב"ח א' היתר וא' איסור דהימים קבועים. וא"כ לפ"ז בנולד ביהש"מ נמי דמי' לב"ח. דאי נולד ביום שלפניו ושייך ביהש"מ זה ליום שלפניו א"כ היום הוא תשיעי ואם הוא יו"ט או שבת אסור למול בו. דשלא בזמנו אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט ואם ביהש"מ זה שייך ליום שלאחריו א"כ הוה שבת זה יום שמיני שהיא התירא למול היום. א"כ כיון שלפנינו שני ימים קבועים יום שלפניו ויום שלאחריו דמי' לב"ח ואיקבע איסורא. וכ"כ הכרו"פ (סי' ק"י) להדיא דנולד ביהש"מ הוי זה אתחזק איסורא. וכתבו האחרונים ביו"ד (סי' ק"י) דהיכי דספק אחד הוה אתחזק איסורא לא דיינינן בזה ס"ס דהוי כספק א' בגופו של איסור. עיי"ש בש"ך ופר"ח לענין חד בחד שנתערב. ואפי' באיסור דרבנן לא דיינינן ס"ס דהוה כגופו של איסור שנתערב. א"כ ספק ביהש"מ לא מצטרף לס' אחר למיהוי ס"ס

ועוד נלפענ"ד דאפי' להתוס' בכריתות שכ' דדוקא בביהש"מ של מוצאי שבת חייב א"ת משום דאיקבע איסורא דשבת כולי יומא. מ"מ בנידו"ד חייב א"ת אפי' להתוס'. דיש לחקור באמת בהא דאיקבע איסורא דשבת