ונגש הכהן מה

הק' דאמאי לא הביא הרי"ף בהלכותיו הך בעי' דבעי רבא במנחות (סג) בחולה שאמדוהו לב' גרוגרות אי ממעטינן בחילול או לא. וכ' בס' דרך חיים ליישב זה די"ל דהא דבעי רבא לשי' אזיל דס"ל בזבחים (לג) דחוי' ולכן בעי רבא דאולי יש למעט בחילול כל מה דאפשר והרי"ף י"ל דס"ל הותרה. דלפ"ז אין מקום לבעי' דרבא דפשיטא דא"צ למעט בחילול דכחול הוא ומש"ה השמיט לבעי' דרבא. והשתא כיון דהרי"ף ס"ל הותרה ע"כ הך ערלתו גזה"כ הוא ולא מהני סברא דממ"נ וא"ש בעז"ה

עוד י"ל בישוב שי' הרי"ף באופן אחר דהנה השמ"ק בכתובות (ה) כתב דבמילה איכא משום תולש ועי"ש בהפלאה ותולש היינו גוזז כמבואר בשבת (ע"ג) ועי' בחי' המאירי לביצה (לד) שכתב דגוזז שער הוי אף לאחר מיתה. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט משבת) דגוזז צמר אף מן המתה חייב. ועמד בזה המג"א (סי' תקכ"ו סקי"א) דא"כ מאי משני הש"ס בשבת (קלו) דאי מת מחתך בבשר בעלמא הוא. הא תולש וגוזז הוי אף לאחר מיתה. וכתב ליישב דבגוזז מן המתה אינו חייב אלא בשצריך לדבר הנגזז. אבל בא"צ לדבר הנגזז הוי משאצ"ל. עי' בא"ר וס' חמד משה שכן הבינו במג"א שם. א"כ י"ל דר"א דאמר הך ממ"נ כרבא רבי' ס"ל. דס"ל בשבת (קמא) דמשאצ"ל פעור עלי'. וי"ל דמש"ה לא ס"ל לרי"ף כממ"נ דר"א משום דס"ל דמשאצ"ל חייב. וכמ"ש הרז"ה בר"פ שמונה שרצים. אך הרמב"ם שפוסק (פ"א משבת) דמשאצ"ל חייב ופסק כממ"נ דר"א (בפ"א דמילה) ואיהו ס"ל דאף בגוזז מתה חייב. צ"ל כמ"ש במחהש"ק שם. דבא"צ לדבר הנחתך בגוזז מתה לאו מלאכה היא כלל אפי' למאן דס"ל דמשאצ"ל חייב. וי"ל דס"ל לרמב"ם כסברת המחהש"ק וא"ש

פרט ו

בשו"ת מהרי"ם (סי' ג') חקר בהך ממ"נ דר"א דאי מת מחתך בבשר הוא. דאמאי צריך לזה מטעם דאינו חובל. דלו יהי דהוה חובל. מ"מ אי בן ח' הוא אין כאן מצות מילה. ואין כאן תיקון לפי המבואר בשבת (ק"ו) דלמ"ד מקב"ח פטור הוצרכה תורה להתיר מילה בשבת משום תיקון מילה. ועכצ"ל דר"א כר"ש ס"ל דמקב"ח חייב. ולכן הוצרך לומר דמחתך בבשר בעלמא הוא ואין כאן חובל. ולפי"ז ק' להרמב"ם דפסק דמקב"ח פטור (בפ"ח משבת) ואמאי הביא ממ"נ דר"א דהא אף אי הוה חובל מ"מ מקב"ח פטור עכת"ד. ונשאר בצ"ע ונראה ליישב זה דלפי מה שנוהגין להסיר ערלת נפלים כמבואר ביו"ד (סי' רס"ג) והוא מטעם חרפתו של תינוק לתה"מ או משום תקנת הפושעים כמבואר בבד"ה המובא במג"א (סי' תקכ"ו סק"כ). ועי' בנוב"ק חאו"ח (סי' ט"ז) א"כ פשיטא דאפי' בן ח' הוא. שפיר הוה הסרת ערלתו תיקון. ואף דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ מיחשיב תיקון גם לדאורייתא לשי' רמב"ם עצמו שהוכיח בארצוה"ח (סי' י"ג) דס"ל דעניני דאורייתא גרירי בתר דרבנן. וכל דהוה תיקון מדרבנן הוה נמי תיקון לדאורייתא דלא ליהוי מקב"ח

וביותר נראה לומר דהא הא דבעינן דליהוי מתקן ולא מקלקל לגבי איסור שבת אין הכונה משום תיקון דדינא דכל שיש בו תיקון ואפי' צורך של עצמו. כמו חובל וצריך לכלבו כמבואר בשבת (קו) רק במילה דאף צורך עצמו אין שם ועיקרו הוא מקב"ח. מחדש הש"ס. דגם תיקון דמצוה של מילה דרביע עליה קפידא דדינא גם זה מקרי מתקן. וא"כ י"ל דלא גרע תיקון שעושה בשביל שחכמים הצריכוהו. מצורך עצמו לכלבו. דליהוי משום הכי מתקן וחייב גבי שבת מה"ת דלא ליהוי מקב"ח. דאינו פטור מה"ת משום מקב"ח. אלא היכי דהוי מקלקל גמור. שאין מלאכה זו אליו לשום צורך. וכיון דיש לו איזה צורך עצמו כמו בצריך לכלבו אין זה מקב"ח אלא מתקן. ולא גרע דרבנן מצורך עצמו ועי' שבת (לד) מעשרין את הדמאי ביהש"מ של שבת אבל לא בשבת עצמו והוא שבות משום מתקן יעוי"ש ברש"י והא באמת אין מתקן ממש מדאורייתא. אלא מעשר ודאי שטבול מה"ת. ואז שייך לומר דבשבת אסור משום שבות. אבל דמאי דכל עצמו אינו אלא דרבנן. א"כ לא הוה עליו שם מתקן מה"ת. ולמה גזרו עליו משום שבות. א"ו דכל שנקרא תיקון ואפי' צורך עצמו. ומקרי אצלו שמתקן את הענין. הרי הוא בכלל שבות שגזרו חכמים. ולא גרע מתקן מדרבנן מצורך עצמו

ובמק"א הארכתי להוכיח בהא דחקרו האחרונים אם דיני תורה נמשכים אחר דרבנן והאריכו בזה טובא. עי' מל"מ (פ"א מנע"ב) שכתב שם דבאמת כל שאסרו חכמים נישואים שלה לא קרינן בה אשה הראויה לקיימה. ובס' נוב"ש מה"ת (סי' נ"ה) כ' דהא דכתב רש"י ביבמות (כט) בד"ה מכלל דגט דרבנן פוסל לכהונה. דאפי' גט מדרבנן פוסל לכהונה מה"ת והוא עפ"י סוגיא דסוטה (כד) במעוברת ומינקת חבירו לא שותות משום דא"ר לאישות מדרבנן. ועשו"ת ברית אברהם חחו"מ (סי' י' אות ג') ושו"ת זכרון יוסף (סי' מד) ובשמים ראש (סי' קנ"ז) ושו"ת ב"א חחו"מ (סי' ח') ובשעה"מ וטעה"מ (פ"ג ממכירה). ועי' בחי' הריטב"א לע"ז (סג) ועמ"ש לקמן בכלל דין שליחות בעה"מ. ואנחנו כתבנו בזה במקו"א שבאמת יש כמה ענינים שדיני התורה נמשכים אחר דרבנן ואינם שייכים כלל לחקירה זו. רק העיקר בזה. היכי שכוונת התורה הי' על איזה סבה. אז לא גרע דרבנן מסבה בעלמא. כגון בכיסוה"ד דאמרה תורה אשר יאכל למעט שא"ר לאכילה. לא היה כונת התורה מה שלא תהיה ראויה לאכילה מצד הדין שאז יהיה חלוק בזה אם אינה ראויה לאכילה מצד דין התורה או דרבנן. רק שכונת התורה הי' בזה. באם א"ר לאכילה מפני איזה סבה שבעולם. וכגון כל סלה מאכילת כלב וכדומה פטורה מכיסוי. ולכן צדקו ד' הב"ח ביו"ד (סי' כ"ח) במ"ש דנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה פטורה מכיסוי. שהק' עליו הש"ך שם (ס"ק כ"ז) ונדחק בזה שם בפרמ"ג. דהא הוא ספק טריפה. ולהרמב"ם כל הספיקות מותרין מה"ת. ולמ"ש מבואר דהא עכ"פ בשר זה לא יאכל האיש מאיזה סבה ולא גרע דרבנן מסבה בעלמא

אך במ"ש בחולין (כז) למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אמאי בשוחט ונתנבלה בידו פטורה מלכסות. דהא מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו. נראה דמק' כן משום