ונגש הכהן מד

פרט ה

הרי"ף בפראד"מ הביא הך ברייתא המובא בשבת (קלה) דספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין עליו את השבת בהלכותיו. ועמדו בזה כל הבאים אל המסלה דדעת הרי"ף תמוה בזה שהוא נגד הש"ס שם בשבת (קלו) דהש"ס פריך שם לרשב"ג דאמר כל שלא שהה ל' באדם ספק הוא. א"כ ממהל היכי מהלינן ומשני א"ר אדא בר אהבה דמהלינן ליה ממ"נ אי חי הוא שפיר קמהיל ואי מת הוא מחתך בבשר בעלמא. ופריך ואלא הא דתני' סב"ז סב"ח א"מ עליו את השבת נמהלי' ממ"נ אמר מר ברי' דרבינא אנא ורב ניחומי בר זכריה תרגימנה לא נצרכה אלא לר"א דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת ע"כ. וא"כ לפי מסקנת הש"ס הא דתני' סב"ז סב"ח א"מ את השבת הוא למכשירין ואליבא דר"א. וא"כ למאי הביא הרי"ף להך ברייתא בהלכותיו אי למכשירין ואליבא דר"א הא לא קיי"ל כר"א כמבואר ברי"ף שם ר"פ ראד"מ. ואפי' בן ט' ודאי אין מכשיריו דוחין. ואי לענין מילה הא אמרי' בש"ס דמהלינן ממ"נ. עי' בחי' רשב"א שם. ובטור ואחרונים יו"ד (סי' רס"ו) שחתרו ליישב קו' זו. וז"ל הרשב"א שם בשבת (קל"ו). והתימא מן רב אלפסי ז"ל שהביא להא ברייתא כו' בפסק הלכה ובגמרא העמידוה כר"א ולמכשירי מילה ונראה שהרב ז"ל סבור דלא קיי"ל כהא דראב"א ודחי' בעלמא היא ולא מהלינן לרשב"ג אלא מי שקים לן בגויה שכלו לי' חדשיו וכ"כ ר"ח ז"ל כו' עכ"ל. והדבר יפלא דאכתי לא הועיל כלום בישובו. דסו"ס אמאי לא קיי"ל כראב"א. והא ראב"א סברא קאמר. והא באמת סברא דממ"נ איכא בכל הספיקות ומה חשש יש בדבר דלא נימהליה. וד"ז צריך יישוב

ונלפענ"ד לומר ביישוב זה. דהך מלתא. אם נתפוס הך סברא דממ"נ. תלי' בהך פלוגתא. אי נימא טומאה דחויה בציבור או הותרה והכל הולך למקום אחד עפ"י מ"ש הב"י באו"ח (סי' שכ"ח) בשם הרשב"א. דכמו כן פליגי בכל האיסורים. היכא דעדול"ת. אי הוה מכח דחי' או שהותרה וכבר הארכנו בזה לעיל. דהנה התוס' כתבו בשבת (קל"ה) אהא דערלתו ודאי ולא ספק דלאו דרשה גמורה היא ועיקרה לאנדרוגינוס. משום דלספק לא איצטריך. דהיכי תיסק אדעתין לחלל את השבת מספק ושוא"ת עדיף יעוי"ש. והנה ד' התוס' לכאורה צ"ב. דשפיר איצטריך דלא נימא כממ"נ דרב אדא ב"א. אך זה יש ליישב. דהתוס' הבינו דא"א לומר דכונת הברייתא דקרא אתי למעט ממ"נ דר"א. שהרי לפי דרשה זו אמר קרא דאין ספק דוחה את השבת. ומה דחיית שבת יש בזה דאתי קרא וקאמר דלא דחי. דהא מחתך בבשר בעלמא הוא. ואי בן ז' הוא שפיר קמהיל. א"כ אין כאן איסור כלל שתדחהו המצוה. ולא שייך לומר דאתי קרא למעט דבר שאין בו איסור ושום דחיית שבת וע"כ דאתי קרא למעט דבר שיש בו איסור שבת. וע"ז שפיר כ' דבלא"ה לא נימא דדחי מספק. דשוא"ת עדיף. אך לפמ"ש לעיל (פרט ד) דלסברא דהותרה הוי זה ממש ספק מצוה נגד ספק עבירה ובכה"ג קום עשה מצוה עדיף יעו"ש. א"כ א"צ לומר דאסמכתא הוא. דבאמת מסברא הוא דדחי את האיסור וצ"ל דהתוס' ס"ל כאידך פוסקים שפסקו כמ"ד דחויה. ולסברא זו שפיר כתבו דמסברא לא דחי כמ"ש לעיל דהוי כספק נגד הודאי. א"כ לפי"ז עולה לנו דלמאן דס"ל הותרה הוי קרא דרשא גמורה למעט את הספק. ואי נימא דהך ערלתו גזה"כ הוא שלא למול את הספק ודאי דלא מהני לן סברא דממ"נ. דנגד גזה"כ אין לומר שום סברא כמובן

אך ראב"א דאמר הך סברא דממ"נ לשי' רבא רבי' אמרה דס"ל בזבחים (לג) דחויה וכרבי' ס"ל דראב"א הי' תלמיד רבא כנזכר בב"ב (כ"ב). ואף שהתוס' שם בד"ה אמר כתבו דהתם גרסי' ר"א בר אבא ור"א בר אהבה הי' בימי רבי אך כבר הוכיח בסה"ד בסתו"א (אות ח') עפ"י הערוך דגרסי' ר"א בר אהבה. ואף לפמ"ש תוס' בקדושין (ע"ב) ד"ה היום דתרי ר"א בר אהבה הוו אחד בימי רבי וא' בימי רבא. וכ"כ בתענית (ח) בתודה א"ל. ובע"ז (ל"ה) ד"ה חדא. מ"מ נראה דר"א זה דקאמר הך ממ"נ הוא ר"א האחרון. דהא משמע דבמעמד ההוא שאלו הא דפריך ואלא הא דתני' ומתרצים שם מר בריה דרבינא ורב ניחומי בר זכריה ל"נ אלא למכשירין כו'. ומשמע דבאותו מעמד דקאמר ר"א ממ"נ נשאל מברייתא דסב"ז כו'. ואז באותו מעמד תי' מר ברי' דרבינא ורנב"ז. ובנזיר (נ) איתא א"ר זירא אנא ורנב"ז תרגימנה כו'. הרי שהיו בזמן אחד. ור' זירא הי' ג"כ בזמן אחד עם אביי ורבא. בחולין (מ"ה) בעא ר' זירא כו' א"ל אביי. ובעירובין (נט) ר' זירא ערבא למתא כו' א"ל אביי. וברכות (לא) אמר אביי א"ר זירא. ובזבחים (ה) יתיב ר' זירא ור' יצחק בר אבא ויתיב אביי גבייהו, כו'. ובהוריות (יד) יתיב אביי ורבא ור' זירא. ובחגיגה (ו) השיב רבי תחת ב"ה כו' א"ל אביי כו'. והוא פלא דאיך יאמר אביי לרבי דקדים מיני'. וכבר עמד ע"ז הרז"ה פ"ק דר"ה. אך בס' שה"ג במע"ס (סי' ג') שמצא בגמרא כתובה על קלף השיב ר' זירא תחת ב"ה כו' א"ל אביי כו' וא"ש. גם רנב"ז בעא מיני' דאביי בשבת (קכ"ז) ובביצה (טז) א"ר ניחומי בר זכריה אמר אביי. וכן בעירובין (קב). ועי' תענית (ח') שהיה ר"א בר אהבה מסדר מתניתא קמי' דרבא. והנה מבואר בש"ס בכ"מ דסתם תלמיד כרבי' ס"ל. עי' ביצה (מ) מקשה הש"ס והא רב הונא תלמידי' דרב הוה והאמר רב כו'. ועי' שבת (מד) א"ל אביי לרב יוסף ואת לא תיסברא דר' יוחנן כר' יהודא כו' נפל מנרתא על גלימיה דרב אסי ולא טלטלה לאו משום דרב אסי תלמידי' דר' יוחנן הוה ור"י כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה. ועי' פסחים (ק"ו) שבקי' כרבי' ס"ל וע' ב"ב (פ"ב) א"ל רנב"י לרבא לימא דר"א לית ליה דשמואל. ובזבחים (סג) ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה. וכן עוד שם (קו) ובמנחות (עא) ר"מ בשיטת ר"ע רבו אמרה. ועי' שבועות (יג) מיהו אורחא דמלתא דתלמיד כרבי' ס"ל. ועי' מכות (ח) תוד"ה נשמט. וברכות (נד) תוד"ה פטריתון. ועי' מו"ק (כד). ועכ"פ סתם תלמיד כרבי' ס"ל. ומשום דס"ל לראב"א דחוי' כרבא רבי' משו"ה קאמר הך ממ"נ. אבל למאן דס"ל הותרה דע"כ הך ערלתו גזה"כ הוא ודאי דלא אמרי' סברא דממ"נ נגד גזה"כ

ואשכחנא פתרי עם האמור ליישב שי' הרי"ף. דהנה הרמב"ן סוף יומא במלחמות ד'