ונגש הכהן מג

דשוא"ת רק דתלי בהא דאי מטעם דחיה ולא התרה אז הוה בספיקו כמו ספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל משא"כ היכא דבשעה שעושה המצוה אין כאן מה לדחות כלל. דבכה"ג הא ודאי דלא היה ודאו בכלל גילוי וגזירת התורה שגילתה דשבקינן לסברא דשוא"ת כמובן. אם כן גם בספיקו קם אסברא חיצונה דשוא"ת עדיף וזה ברור

ומעתה ע"פ יסוד זה שהנחנו זאת חקרנוהו כן הוא תשוב סערת מבוכה זו שהיינו בזה לדממה וכל אחד על מקומו יבא בשלום די"ל דהתוס' פוסקים כמ"ד דחויה וכדעת הרמב"ם (פ"ב משבת) ועו"פ. והנה ביומא (מו) מבואר דאף דפליגי בטומאה אי דחויה או הותרה עכ"ז בשבת לענין קרבנות לכו"ע הותרה. א"כ לפמ"ש לעיל דלסברא דדחויה הוי כמו ספק נגד הודאי משא"כ לסברא דהותרה דהוי ממש כספק נגד ספק משו"ה א"ש דגבי מילה בשבת כתבו התוס' דשוא"ת עדיף משום דס"ל להלכה כמ"ד דחויה אך לענין קרבן בשבת שפיר כתבו בחולין (יא) דדחי ספק מצוה לספק עבירה דהא לענין שבת לכו"ע הותרה. אך לענין ספק אמר אמת ויציב דהוי חשש ל"ת דבשא"צ. שפיר כתבו בר"ה (לג) דלא דחי ספק מצוה לספק עבירה דשוא"ת עדיף דהא התם כשהוא ודאי מחויב באמו"י. אז כשעושה המצוה אין כאן שום איסור לדחות. דהא אין זה ברכה לבטלה כלל ולא היה זה בכלל גזירת התורה דקום עשה מצוה עדיף לן. משו"ה בספיקו קם אכללא דשוא"ת עדיף. וה"נ א"ש בהא דב"ב (פא) גבי ביכורים דפריך הש"ס ודלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין בעזרה וכן בחגיגה (ד) לענין טומטם דפריך אלא טומטם ספיקא הוא ואיכא חששא דחוב"ע כמוש"ש התוס'. דהתם נמי כשהמצוה הוא ודאי אין כאן איסור כלל דנימא שהמצוה מדחהו דהא כשהוא בכורים ומחויב בקרבן אין זה חוב"ע כלל ולכן בספיקו קם אכללא דשוא"ת עדיף

וביומא (פה) דאמרינן מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל כו' נענה ר"ע כו' אמר שמואל אי הואי התם הו"א דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל כו' וכולהו אשכחן ודאי ספק מנלן ודשמואל ודאי לית ליה פירכא יעוי"ש. ולכאורה יש להעיר דכולהו תנאי דלא דרשי הך וחי בהם אספק מנ"ל באמת דספק פיקוח נפש דו"ש אמנם לפמ"ש א"ש די"ל דהני תנאי ס"ל להלכה דטומאה הותרה בציבור וממילא לפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכ"ח) בשם הרשב"א בכל האיסורין הוא כן כמו"ש לעיל

[הגה"ה ועי' ביומא (ז) בפלוגתא דר"ש ור"י דר"ש ס"ל דציץ אין עודהו על מצחו מרצה ור"י ס"ל דאינו מרצה א"ל ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין על מצחו ומרצה א"ל ר"י הנח לכהן גדול ביוה"כ דטומאה הותרה לו ועכ"פ דכו"ע ס"ל דכה"ג ביוה"כ טומאה הורצה לו אלא דלר"ש דס"ל דטומאה דחויה עכצ"ל דמחמת ריצוי ציץ הוא ולר"י משום דהותרה לו והא דציץ מרצה אפי' אינו על מצחו כמו בכה"ג ביוה"כ נפ"ל מתמיד דכתיב גבי ציץ ור"י מפיק ליה להך תמיד שלא יסיח דעת ממנו יעוי"ש בסוגיא א"כ לפי זה לתנא דבי ר"י בשבת (יב) דס"ל לאסור היסח הדעת בתפילין ק"ו מציץ ע"כ דס"ל הותרה דאי דחויה ע"כ הא דטומאה הורצה לכה"ג ביוה"כ הוא משום ציץ וע"כ דמפיק ליה להך תמיד דציץ דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה. א"כ מנ"ל להיסח הדעת ועכצ"ל דס"ל הותרה ועי' בשו"ת שאג"א ריש (סי' לח) מ"ש בזה. ועפ"ז א"ש דר' ישמעאל דס"ל הותרה כמו"ש בפנים ותנא דבר"י בחדא שיטתא קיימי וכמו"ש תוס' בפסחים (ה) ד"ה דברי ר"י. דבכל דוכתי פריך מר' ישמעאל אתנא דבי ר"י וכן לר"ע א"ש דביומא (ז) בתוס' סוד"ה אם מוקמו לברייתא דס"ל להדיא דטומאה הותרה בציבור כר"ע והא דאמרינן בפסחים (עז) דלית תנא דס"ל טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודא עכצ"ל דלאו דוקא וכן מוכח בתוס' שם ד"ה דלא להמעיין שם תדע דשם בפסחים (עח) לרש"י שם בד"ה ביחיד ס"ל לר' יהושע להמסקנא דהותרה בציבור ועיי"ש בתוד"ה הא וא"כ לא שייך למימר דלית תנא כו' ע"כ הג"ה]

וכיון דהותרה ממילא כיון דאית לן דודאי פיקוח נפש דוחה שבת ממילא בספק הוי ספק נגד ספק וקום עשה דמצות פיקו"נ עדיף לן. ומשום הכי לא צריכי הני תנאי ילפותא אחריתי לספק אך לרבא דס"ל בזבחים (לג) דטומאה דחויה וכמו"ש תוס' ביומא (ו) שפיר אמר לשיטתיה דאשכחן ודאי ספק מנלן דהא לסברא דדחויה הוי כספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל. ולפ"ז שמואל נמי דדריש מוחי בהם לספק ע"כ דס"ל ג"כ דחויה וכמובן. א"כ א"ש בהא דנזיר (נז) דמתרץ שמואל שם אהא דמקשה הש"ס ודלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה באשה וקטן יעוי"ש ולא מתרץ בפשיטות דס' מצות גילוח מדחה ספק ל"ת דהקפה משום דלדידיה דס"ל דחויה לא מצי לתרץ כן

ובהא דהתו"כ שהביא מהרי"ט בתשובה חיו"ד (סי' א') והפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דדריש לה יטמא על הודאי ולא על הספק שהקשה להרשב"א דס"ל ספק אסור מה"ת א"כ למאי איצטריך קרא למעוטי ספיקא ותי' כיון דהוי ספק מצוה נגד ספק עבירה משו"ה בלא קרא הו"א קום עשה דמצוה עדיף וכמו"ש לעיל בביאור דבריהם הנה לפמ"ש ביסוד דבר זה נראה דלית לן לתרץ כן דבברכות (כ) פליגי רש"י ותוס' בהא דמטמא כהן לקרובים דשי' רש"י שם דהא דמטמא כהן לקרובים לאו משום עדול"ת הוא רק כשנכתב לאו דטומאה לא על קרובים נאמר וא"כ בכהן שמטמא לקרובים הוא מצוה בלא איסור כלל. אך התוס' שם חולקין על רש"י וס"ל דהכא נמי טעמא משום עדול"ת. ולפ"ז לא מיבעי לשי' רש"י דכה"ג ודאי לא היה בכלל גילוי התורה שגילתה דקום עשה דמצוה עדיף לן ולכן קם אכללא דשוא"ת עדיף ופשיטא דלא דחי מספק אלא אפי' לשי' התוס' דהך נמי משום עדול"ת מ"מ כיון דהרשב"א פוסק כמ"ד דחויה כמו"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' לח) בשמו א"כ הוי זה כספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל ולא דחי מספק וצ"ל בזה כתי' אחרינא שם במהרי"ט ופר"ח יעוי"ש

והרמב"ם והראב"ד שכתבו (בפ"ג מהלכות ציצית) דטומטם ואנדרוגינוס חייבין בציצית מספק אבל אסורין בציצית שיש בהן כלאים א"ש ג"כ לפמ"ש לעיל. דהרמב"ם פוסק כמ"ד דחויה (בפרק ד' מביאת מקדש) ובשו"ת שאגת אריה (ס' לא) כתב בשם הראב"ד דס"ל דכלאים בציצית דחויה יעוי"ש ולסברא דדחויה הוי כספק נגד הודאי ומשום הכי לא דחי בזה ג"כ מצות ציצית לספק כלאים וא"ש הכל בעז"ה: