ונגש הכהן מב

איברא דלפ"ז איכא לעיונא בהא מלתא דמצינו באמת בכ"מ מראה פנים כד' התוס' בשבת דבב"ב (פא) גבי ספק ביכורים פריך הש"ס ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ואפי' לפמש"ש הרשב"ם ובחי' הרמב"ן שם דמקשה הכי משום דחוב"ע דאורייתא עכ"ז אמאי לא מדחה ספק מצות בכורים לספק איסור דחוב"ע ובחגיגה (ד) אמר מר זכורך כו' בשלמא אנדרוגינוס איצטריך כו' אלא טומטם ספיקא הוא ופריך הכי משום דאי אשה הוה פטרינן ליה כי היכי דלא לייתי חוב"ע כמוש"ש התוס' והשתא לפמ"ש נסתר קושית הש"ס וכן בנזיר (נז) פרכינן גבי נזיר ספק ודלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה וה"נ תיקשי אמאי לא עדיף לן קום עשה דספק מצות גילוח למדחי ספק ל"ת דהקפה וביומא (פה) גבי פיקוח נפשות פריך אשכחן ודאי ספק מנלן תקשי ג"כ דהא כיון דודאי דחי שבת ממילא בספק פיקו"נ הוי זה ספק מחלל שבת. דאי ודאי הוא אין כאן חילול שבת וכמו"ש לעיל לענין מילה אם כן ידחה ספק פיקוח נפש לספק חילול שבת ואמאי בעינן קרא לספק ובתוס' ר"ה (לג) הוכיחו דחשש לא תשא דבשא"צ הוא מדרבנן מדאמרינן בברכות (כא) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר וקורא ולא אסרינן מספק ל"ת ומוציא שם שמים לבטלה כו' יעוי"ש וכבר עמד בזה הגאון רעק"א בתשו' (סי' כה) דלהרמב"ם דס"ל דבשא"צ הוא מה"ת (בפ"ט מה' ברכות) א"כ נשאר קושית התוס' ואנכי הארכתי בזה במקום אחר ואח"כ ראיתי שדברו בזה כמה אחרונים והעיקר בזה הוא דל"ד ספק מחויב לספק נפטר מחיובו לפי מה שהסכימו האחרונים דאף לשי' הרמב"ם דכל ספק תורה מה"ת לקולא עכ"ז מודה באתחזק איסורא כמבואר במהרי"ט חיו"ד (סי' א') ופר"ח יו"ד (סי' קי) וספק נפטר מחיובו הוה כמו תתחזק איסורא דהא איקבע חיובא וספק זה הוי לחומרא מה"ת להרמב"ם משא"כ ספק מחויב הוא מה"ת לקולא וכ"כ בכ"מ (בפ"ב מה' ק"ש) ליישב דעת הרמב"ם שפסק דס' קרא ק"ש חוזר וקורא עם ברכותיה ובקטן נולד כשהוא מהול וכן אנדרוגינוס שהוא ספק פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' מילה) שאין מברכין עליהם וכתב לחלק דבנולד מהול וכיוצא בו הוא ספק מחויב. ובספק קרא ק"ש הוי החיוב ודאי וספק אם נפטר והוא לחומרא מה"ת ומשו"ה מברכין עליו מספק. ועי' באחרונים באו"ח (סי' סז) ועי' בשושה"ע (סי' יא) ובגינת ורדים (כלל ז) ועי' בכריתות (יז) תוד"ה מדסיפא ובכתובות (כב) תוד"ה באשם תלוי ושם מבואר דאיקבע איסורא דשבת ואיקבע איסורא דא"א דמי לאיקבע איסורא דב"ח ועי' פ"י בגיטין (ב) גבי ספק אכל חלב ומיושב בזה דעת הרמב"ם דס"ל דבשא"צ הוא מה"ת מ"מ בספק אמר או"י דהוה ספק נפטר מחיובו והוי איקבע איסורא. עדיף מס' ל"ת דבשא"צ דאף דהוה מה"ת מ"מ ספיקו מה"ת לקולא וספק אמר או"י הוא מה"ת לחומרא ומדחה לס' ל"ת משא"כ להתוס' דכבר הוכיחו האחרונים דדעתם כהרשב"א ודעימיה החולקין על הרמב"ם וס"ל דכל ס' תורה מה"ת לחומרא ועי' בכרו"פ (סי' קי) ולפי זה אין נפקא מינה בין איקבע אי' אי לא שפיר הוכיחו דבשא"צ הוא מדרבנן ועכ"פ העולה מזה דס' מצוה נגד ס' עבירה היכא דשקולין הם לא אמרינן דמדחה ספק מצוה לס' עבירה ושוא"ת עדיף ועי' רמב"ם (פ"ג מה' ציצית) שכ' דטומטם ואנדרוגינוס חייבין בציצית מספק וכתב הראב"ד שם בהשגות דוקא בציצית שאין בהן כלאים ע"כ והשתא אמאי לא ידחה ספק מצוה לספק אסור כלאים ומהראוי למצוא פשר דבר בעיקרא דהא מלתא

ולכן נלפענ"ד לומר בזה מלתא חדתא בעז"ה דהך מלתא אי ספק מצוה מדחה לספק איסור תלי' בהך פלוגתא דפליגי בש"ס בכ"מ אי טומאה הותרה בצבור או דחויה להמבואר בב"י באו"ח (סי' שכח) בשם הרשב"א דכמו דפליגי בטומאה הותרה או דחויה כמו כן שייכא פלוגתתם בכל עשה דדחי לל"ת אי הוה בתורת דחיה או שהותרה לגמרי וכבר כתבנו מזה לעיל (פרט א') יעוי"ש ונודע דהנפ"מ בפלוגתא זו דלמ"ד דחויה בקושי התירה התורה ובעינן למטרח ולאהדורי אהתירא ולמ"ד הותרה אפי' איכא לאהדורי אהתירא לא בעינן לאהדורי דלגמרי שרי רחמנא שהאיסור נעשה היתר גמור כמבואר ביומא (ו) ומה שיש להתעורר בזה דלמ"ד דחויה וכ"פ הרמב"ם כמו"ש הכ"מ (פ"ב משבת) אמאי לא מהדרי' בשבת למול עי"נ דמילה כשירה בנכרי כמו"ש הרמב"ם (פ"ב ממילה) יעוין בזה בחת"ס חאו"ח (סי' קלב) והארכתי בזה במקו"א

ועפ"ז נראה לומר שעם יסוד זה יוצא לנו עוד נפ"מ בזה אי אמרינן הותרה או דחויה לענין ספק בהעשה אי דוחה להל"ת דאי נימא דהא דהודאי עשה דוחה להל"ת הוא בתורת דחיה ולא התרה וכל מה דמצינן למיהדר שלא לעשות האיסור מחייבינן למטרח אמלתא אז הדעת נותנת שכשהוא ספק אם הוא מחויב בהעשה אז אינו דוחה להל"ת. וכגון מילה דאף אם ודאית היא מ"מ לא הותרה שבת אלא נדחית אם א"א בלא"ה אם לא באופן לחלל השבת. הרי דהשבת קבוע ועומד במקומו באיסורו ואינו נדחה לגמרי אף במקום שהוא מחויב בודאי במילה רק משום דלא אפשר התירה תורה לדחות א"כ בספק מחויב אף דהעשה שם ספק עלה מ"מ הל"ת שם ודאי עליה והוי כמו ספק נגד הודאי ולא דחי מספק את הודאי אבל אם נתפוס דהשבת הותרה אצל מילה במקום שהחיוב במילה הוא ודאי והוה השבת כיום חול וכמאן דליתי' והותר לגמרי אז כשהוא ספק מחויב במילה ממילא הוא ספק אם יש כאן איסור שבת דהא הוא ספק אם הוא חול או שבת דהא אם הוא בודאי מחויב אין כאן איסור שבת כלל דהוי כחול וא"כ בספק מחויב במילה ממילא הוה ספק מחלל שבת או לא

מיהו כ"ז לא שייך אלא היכא דהעשה הודאית שדוחה הל"ת הוא מטעם גזה"כ דעדול"ת משא"כ היכא דלא שייך מטעם עדול"ת. אלא מטעם דבשעה שעושה המצוה אין כאן ל"ת כלל כגון בק"ש ובהמ"ז דבשעה שקורא אין כאן ברכה לבטלה כלל וכן במביא בכורים ודאין לעזרה שאין כאן חוב"ע כלל ובכל כה"ג דהיכא דהמצוה היא ודאית אין כאן מה לדחות דאין כאן ל"ת כלל ומשו"ה בספיקו דאז הוה ספק מצוה נגד ספק עבירה ודאי דאמרינן דשוא"ת עדיף דדוקא בעדול"ת שבודאי גילתה התורה דשבקינן סברא דשוא"ת וקום עשה מצוה עדיף לן כמו כן בספיקו נמי שבקינן לסברא