ונגש הכהן מא

הכי ובשו"ת מהר"ן יפה (סי' ד') כתב לחלק בזה דדעת רש"י דהיכא דנאמר ההיתר במקום האיסור כגון בטומאת כהן דבאותה פרשה עצמה נאמר היתר הקרובים בזה אמרינן דקרובים לא היו בכלל האיסור מעיקרא ולא נאסרו מעולם כלל ואין כאן דחיית עשה לל"ת משא"כ בכל עדול"ת שלא נאמרו במקום אחד והביא שם עוד ראיות לזה וא"כ לפ"ז או"נ נמי דהא דאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש כו' נאמר במקום האיסור דיו"ט ג"כ צ"ל דעל או"נ לא נאמר כלל איסור דיו"ט ולאו בתורת דחיה רק דאיסור מלאכת יו"ט כשנאמר לא נאמר על או"נ ונשאר או"נ על התירו הראשון ועפ"ז נלפענ"ד דמ"ש הר"ן דאו"נ ביו"ט הותרה היינו שהוא היתר ולא נאסר מעולם שלא היה בכלל איסור דמלאכת יו"ט: והוכיח זה מהא דשרי אפי' באפשר מעיו"ט לכולי עלמא. ולא מצינו דפליגי בזה ר"א ור"ע כדפליגי במכשירי מילה. א"ו משום דלא פליגי רק היכא שהי' בכלל האיסור. אלא שאמרה תורה שתדחה המצוה את האיסור ובזה פליג ר"ע וס"ל דאין לנו להכניס בדעת הגזה"כ אלא הפחות דהיינו שאין לו זמן רק היום דלא אפשר מאתמול ולא למחר כגון מצות יום השמיני דמילה וקרבנות שקבוע להם זמן אבל מכשירי מילה וקצה"ע דאפשר מאתמול אין זה בכלל חידוש התורה שחידשה דדחי שבת. משא"כ כה"ג דאו"נ שלא היה בכלל האיסור ולא נאסר מעולם ודאי דבדבר המותר שלא נאסר מעולם אין נ"מ בין אפשר מעיו"ע או לא וזה הוה שפיר טעמא לריבוי בשיעורא שכתב שם הר"ן דבדבר המותר ולא נאסר מעולם אין נפ"מ בכל זה כלל

פרט ד

כתבו התוס' בשבת (קלה) בד"ה ולא אהא דאמרינן שם ערלתו ודאי ולא ספק נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתין לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה אי לא דמוטב שתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא בשוא"ת ואל יחלל שבת בידים מספק אלא נראה לר"י דעיקר האי קרא לאנדרוגינוס כו' עכ"ל והנה בס' מעין החכמה ד' לעמבערג (דף סד) ובס' נחל איתן (פ"ב מה' ברכות) כתב שהתוס' סותרים עצמם למ"ש בחולין (יא) בסוגיא דרובא שכתבו שם דאין לפשוט מכל קרבנות דדחו שבת ולא חיישינן דשמא תמצא טריפה ותפסל ונמצא דחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דתידחי שבת מצות קרבן ע"כ והנה בחי' לחולין שם כתבתי ליישב זה בדרך פשוט אמנם כעת ראיתי לחדש בזה דברים וכמו שיבואר

הן דברי התוס' בשבת שם תמוהים באמת לפענ"ד מצד הסברא שתפסו בזה כח השוא"ת לעיקר דנהי דבכל מצוה נגד איסור לולא שגזרה תורה דעדול"ת ודאי דמצד הסברא היינו תופסין כח השוא"ת לעיקר. דמוטב שתבטל המצוה בשוא"ת ולא נעבור על איסור בקום ועשה כדמוכח ג"כ בעירובין (ק') גבי פלוגתא דר"א ור' יהושע לענין מתן ד' במתן אחת שנתערבו דר' יהושע אמר ינתנו במתן אחת ואף דעובר על בל תגרע שוא"ת עדיף ור"א ס"ל ינתנו במתן ארבע וכתב רש"י דקסבר קום עשה מצוה עדיף אף על גב דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר על בל תוסיף אתי עשה דמתן ארבע ודחי בל תוסיף דמתן ד' ע"כ ומוכח דר"א נמי לא אמר דקום ועשה מצוה עדיף רק מטעמא דעדול"ת. הא קודם גזה"כ דעדול"ת ודאי מודה ר"א לר"י דשוא"ת עדיף. ועי' ברכות (כ) ויבמות (צ) מיהו השתא דגילתה התורה דעדול"ת וכן גילתה תורה דמילה דו"ש א"כ כמו דבודאי מצוה נגד ודאי איסור שבקינן למעליותא דשוא"ת וקום עשה דמצוה עדיף לן. כמו כן ספק מצוה נגד ספק איסור נמי מיבעי לן למימר דקום עשה דספק מצוה עדיף משוא"ת דספק איסור והכא כמו שהוא ספק אם מחויב במילה כמו כן הוא ספק אם מחלל שבת דהא אי בר חיוב מילה הוא אין כאן חילול שבת כלל שוב ראיתי להגאון בס' כלילת יופי מאמר ב' (סי' ב) שהביא דברי התוס' הללו וכתב דעכצ"ל שהוא ס' עבירה ממש וז"ל שם ובהא לא שייך למימר דהוה אתחזק איסורא דודאי הוא שבת דזה שיבוש דא"א מקרי היכא שיש איסור ודאי בעולם כגון ב' חתיכות כו' א"נ דבר שהיה בחזקת איסור ולא ידעינן אי יצא ממנו כמו א"א ס' נתגרשה אבל בהא ס' אי בר חיוב דמילה אי לאו עושה ספק חילול שבת ואי בר חיוב דמילה מעולם לא יש בזה שאנו דנין עליו שום איסור וזה פשוט מאוד עכ"ל. ועפ"ז נראה לכאורה דדבריהם בחולין בסוגיא דרובא עיקר בטעמא וסברא. ודבריהם בשבת תמוהין דאמאי גרע כח ספק נגד ספק בזה מכח ודאי נגד הודאי

והמהרי"ט חיו"ד (סי' א') הביא מהא דתני' בתו"כ לה יטמא על הודאי ולא על הספק והקשה מזה לדעת הרשב"א ודעימי' דכל ס' מה"ת אסור א"כ למאי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהא בלא"ה אסור ותי' דהכא אשמועינן דלקי אספיקא כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי יטמא קמ"ל והובא דברי מהרי"ט אלו ג"כ בפר"ח יו"ד (סי' קי) ולכאורה מה"ת נימא כיון דלה יטמא מצוה דיטמא גם מספק דלמא דוקא ודאי ועי' יומא (פה) דפריך אשכחן ודאי ספק מנלן ומסיק דא"ק כו' ועכצ"ל משום דס' מצוה מדחה לספק איסור דאי קרובתו היא מצוה לטמא ואי לאו קרובתו יש איסור וליכא מצוה ממילא בס' קרובתו הוה ספק איסור וספק מצוה ומוכח גם כן כמו"ש לדעת התוס' בחולין ועי' בפרמ"ג או"ח (סי' שדמ) במשבצות דמשמע דעתו להדיא דס' מצוה מדחה ס' איסור יעוי"ש. ויתבאר בזה ליישב ג"כ קו' הגאון מהר"י מפראג שהובא בס' החיים (סי' תנד) על הירושלמי שהובא בתוס' קדושין (לח) ד"ה אקרוב שהק' הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותי' משום דעשה דמצה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת שאחר הדיבור והק' הגאון מוהר"י ז"ל על קו' הירושלמי שהרי ש' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וחד מינייהו שיעורין ואם כן לא ידעו בשיעור מצה ואולי יאכלו פחות או יותר שלא במקום מצוה ע"כ. ולפמ"ש מבואר פשוט דקום ועשה דספק מצוה עדיף ומדחה לספק איסור דחדש: