ונגש הכהן מ

דחי שבת הוא מטעמא אחרינא דהא קיי"ל ביומא (נ) ותמורה (יד) דכל שאין זמנו קבוע לא דחי שבת אפילו בשל ציבור יעוי"ש וטעמא דמלתא נראה דהא מצד הסברא שום מצוה לא דחי שבת דהוה ל"ת שיש בו כרת כמבואר היבמות (ה). והא דדחו קרבנות ציבור שבת הוא מגזה"כ דמועדו האמור בתמיד כדאי' בפסחים (עז) וכן יליף שם להקרבת העומר ושתי הלחם וכן מבואר במנחות (עב). וכיון דבגזה"כ כל מה דמצינן למעוטי ממעטינן כנודע דלא אמרינן בכונת גזה"כ אלא הפחות משו"ה אין לנו לומר רק הנך דקביע להו זמן ולא נוכל להוסיף בדעת הגזה"כ. גם הנך דלא קביע להו זמן דעליך הראיה והנה במידי דמצי להקריבו למחר ולאחר השבת ודאי דמקרי אין זמנו קבוע ומה"ט אמרי' שם במנחות לענין הקטר חלבים ואיברים. דאי לאו משום חביבה מצוה בשעתה וכבר דחתה שחי' את השבת היו מקטירין משתחשך וכ"מ ברמב"ם (פ"ד מביאת מקדש) וכ' שם בטעמא דשאין קבוע לו זמן לא דחי משום דאם לא יקריב היום יקריב למחר ולמחרת מחר יעוי"ש

אך בדבר שאפשר מאתמול ולא עשו מאתמול ושוב א"א לעשותו רק היום בזה נחלקו ר"א ור"ע בשבת (קל) ומנחות (צו) אי הוה זה ג"כ בכלל אין זמנו קבוע דר"א ס"ל כיון דעכ"פ עכשיו דלא עשו מאתמול ואין לו זמן מעתה רק היום משו"ה מקרי זמנו קבוע ודחי שבת ור"ע ס"ל דכיון שהיה אפשר מאתמול מקרי אין זמנו קבוע מעיקרא דוקא היום ולא דחי שבת דלא דמי למועדו דתמיד דאין לו זמן מאתמול רק היום. וכ"כ התוס' להדיא שם במנחות בד"ה נקצריה

וכה"ג במילה נמי דאמרה תורה דדחי שבת היינו מצות יום השמיני שמוטל על האב לקיים מצוה זו למול בנו ביום השמיני דוקא. דאף אם מל קודם ח' או אחריו נהי דהבן נקרא מהול אבל האב לא קיים בזה מצות יום השמיני וכן מבואר בשו"ת כנס"י (סי' מב) ולכן גבי מילה נמי דאמרה תורה דדחי שבת הוא גם כן כמו תמיד. דמצות יום השמיני זמנו קבוע בשבת דקודם ח' או אחריו לאו יום השמיני הוא אבל דבר שאין זמנו קבוע לא דחי שבת כלל ואתי ר"ע למימר דמכשירי מילה כיון דאפשר מע"ש אף דעכשיו דלא עשו מאתמול ואם לא יעשו היום תתבטל משום זה מצות יום השמיני מ"מ לא מיקרי משום זה זמנו קבוע דתידחי שבת. דלא הוה זמנו קבוע רק כמו מצות יום השמיני דלא אפשר מאתמול אבל מכשירין דאפשר מאתמול הוא בכלל אין זמנו קבוע ולא דחי שבת והוא ממש כמ"ש התוס' במנחות גבי קצה"ע דאף דלכתחלה מצותו בלילה. מ"מ כיון דכשר בדיעבד לא דמי למועדו דתמיד ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן לר"ע. וכה"ג במילה נמי לא דמי למצות יום השמיני ועם האמור מיושב קו' הש"ך ביו"ד (סי' רס"ב) להסוברים דמל תוך ח' יצא. א"כ אמאי דחי שבת דנימהלי' מע"ש כדמקשה הש"ס במנחות גבי קצה"ע ובשו"ת שאג"א (סי' נב) הוסיף להקשות דלאחר ח' ודאי דלכו"ע יצא ואמאי דחי שבת ולמ"ש לק"מ דמצות יום השמיני שעל האב א"א לא קודם ח' ולא אחריו גם מש"ש בשו"ת הנזכר דלפמ"ש תוס' במנחות דלתמיד מדמינן א"כ דוקא קדשים ילפינן מתמיד דמה דבדיעבד כשר מאתמול לא דחי אבל מילה אף דבדיעבד כשר קודם ח' או אחריו מ"מ דחי משום לכתחלה ולמ"ש א"צ לזה דבמילה נמי דחי משום דמצות יום השמיני אפי' בדיעבד א"א לא קודם ח' ולא אחריו ולר"ע לענין מכשירין שוב מדמינן ליום השמיני כדמדמינן בקצה"ע לתמיד וכמו"ש

והשתא לפ"ז לא שייכא כלל הך פלוגתא דפליגי ר"א ור"ע במכשירי מילה שאפשר מע"ש בהך פלוגתא אי הותרה או דחויה דלפמ"ש לא פליגי רק אי הך מלתא הוה ג"כ בכלל גילוי התורה שגילתה לדחות את השבת או לא ור"ע דס"ל דלא דחי הוא משום דמקרי אין זמנו קבוע היום. אבל מה שמקרי זמנו קבוע ודחי שבת כגון מכשירי מילה לר"א דדחו שבת משום דמיחשב ליה לדידיה דבר שקבוע לו זמן ולר"ע מצות יום השמיני עצמו י"ל דבין ר"א ובין ר"ע תרווייהו ס"ל חדא סברא או דהוה מכח דחיה או הותרה ובחנם נסתבכו האחרונים בזה וזה ברור **( הג"ה אאחה"מ ראיתי לתת סמוכים לסברא זו שהביא הגאון מו"ח נ"י דלבד מצות מילה עצמה יש ג"כ מ"ע למול דוקא ביום השמיני דהנה בס' יד המלך (פ"א ממילה) כתב דאין מצות מילה מוטל על האב אלא ביום השמיני דאל"כ אמאי דוחה שבת כדפריך במנחות (עב) גבי קצוה"ע. אמנם ד"ז הוא חידוש דמבואר בפוסקים דגם לאחר ח' מוטל על האב כ"כ רש"י להדיא בשבת (קל"ב ב') ד"ה בינוני וכ"כ תוס' שם (קלא א) ד"ה ושוין יעוי"ש. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשנה בשבת פרא"מ על מתניתין דאלו הן ציצין כו'. ועי' תוס' קדושין (פט) ד"ה אותו שכ' דמיום השמיני אין למצות מילה הפסק. והנה ברש"י שם בשבת מבואר דנפק"ל מהתול לכם כל זכר דקרא זה לא קבע ביה זמן וכ"כ במקנה בקדושין (כט) דמהך קרא נפק"ל דמחויב האב גם לאחר יום השמיני יעוי"ש מ"ש בזה. אך לפ"ז יש להתעורר בנדרים (ד') דאמרינן שם דאפי' למ"ד תגלחת לא מעכבת מצות גילוח מיהת לא קיים וכתב התוס' דמוכח דאף שעבר יום מלאת מחויב לגלח אח"כ וכ"כ הרמב"ם להדיא (פ"ח מנזירות) וכתב בכ"מ שם דהא דמקשה הש"ס בנזיר (מ) אהא דאמר ותגלחתן מצוה פשיטא ומשני דקמ"ל דסך נשא לא מהני ולא משני דקמ"ל דמצוה גם לאחר מלאת ותי' דפריך פשיטא משום דמקרא מפורש הוא יעוי"ש ולכאורה תמוה מאוד דהא אינו מפורש אלא יום מלאת ומנ"ל באמת לש"ס דנדרים (ד) והרמב"ם דיש מצוה לגלח אח"כ והא חזינן גבי מילה דבעי קרא לחיוב האב שלא בזמנה ואי לאו מהמול לכם כו' לא אמרינן דמחויב האב גם לאחר ח'. אמנם נראה ליישב דמילה הא בנין אב לכל התורה כולה וכמו"ש תוס' ביבמות (ג) דהיכא דבלא קרא לא הוי ידעינן מסברא אז הוי קרא לימוד לדעלמא. ונפק"ל ממילה דהיכא דאמרה תורה מצוה דחובת הגוף וקבע לו זמן אזי אף כשעבר הזמן מ"מ עדיין חיוב המצוה עליו והשתא יש לדקדק דאי קביעות הזמן דביום השמיני ימול לא אתי אלא למעוטי קודם ח' הול"ל ומיום השמיני והלאה כדאמר גבי הרצאה דבהמה (ויקרא כב) א"ו דאתי למימר דלמול ביום השמיני הוא מצוה בפ"ע דאם מל לאחר ח' הפסיד מצות יום השמיני. אברהם זקהיים:)**

ומה שהוכיחו מהר"ן פ"ב דביצה שכ' דאו"נ ביו"ט הותרה מדשרי אפי' אפשר מעיו"ט נלפענ"ד ביאור דברי הר"ן לפמ"ש רש"י בברכות (כ) גבי הא דמטמא כהן לקרובים ועובר לאו דטומאה בקום ועשה. משום דלאו דטומאה לאו בתורת דיחוי הוא דנדחה מפני קרובים אלא כשנאמר לאו זה מעיקרא לא על קרובים נאמר יעוי"ש ובתוס' שם הק' דא"כ בכל עדול"ת נימא