ונגש הכהן לט

דמה"ת שרי דא"ק היא קדש ואין מעשיה קדש וביומא (נט) ע"כ ל"פ אלא מדרבנן ומדאורייתא אין מועלין בהן מלה"מ דא"ק לכם שלכם יהא ובשבת (קלא) מקשה איצטריך קרא למשרי טלטול וכה"ג ביבמות (צג) ועי' נוב"ת חיו"ד (סי' ס"ב) דלא שייך שהתורה כתבה על מה שעתידין לגזור ועשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' ו) שהביא כמה מקומות מתנגדות לס' הט"ז וכן עמד בזה בשו"ת חות יאיר (סי' קמ"ב) וצ"ל בזה כמו"ש האחרונים דדוקא מפורש אבל מיתורא או דיוקא לא ועשו"ת שמן רוקח (סי' יח) וכ"ז לא שייך הכא דאין כאן מפורש ולא דיוקא ויתורא נגד גזירת חכמים דלא אמר קרא רק דמילה דו"ש ולא ביאר על איזה אופן ואתו חכמים לחלק דבאפשר לקיים שניהם לא דחי רק דנאמר מכח הא דסתם קרא ומשמע דמיירי בכל גוני וזה ודאי אינו מפורש ולא יתורא ודיוקא ול"ש ס' הט"ז רק נראה דטעמא בזה הוא בפשיטות דבגזירת חכמים יתכן לומר דהכא רצו לגזור והכא לא רצו ואין לדמות גזירת חכמים זה לזה כמ"ש המג"א (סי' ש"ה סקי"א) וכה"ג כתב בתשובת הרשב"א (סימן רצ"ט) דפעמים החמירו ופעמים הקילו ואין להק' מזה על זה

ועפ"ז י"ל דדעת התוס' לדחות קו' זו די"ל דסוגיא דהכא אזיל לל"ב דיומא שם. דלפ"ז יש לומר דבכה"ג דמילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמר ר"ל דגזרי רבנן ואפי' אפשר שלא בטורח לקיים שניהם דחי ונראה שהיה להתוס' לסתור זה ממנחות (מ) גבי כלאים בציצית דג"כ גלי רחמנא דדחי ומייתי הא דר"ל. רק דעדיפא להו לסתור זה ממילה עצמה וממקומו מהא דלקמן גבי בשר דמילה בצרעת

אך לפ"ז קשה בהא דדחי התוס' מהא דבשר דלקמן. דהנה לפי המבואר בתוס' מנחות (מ) ד"ה כיון הא דר"ל דאמרינן שהוא מדרבנן אין זה רק לסברא דהותרה אבל לסברא דדחוי' הוי הא דר"ל מה"ת יעו"ש. וכדבריהם נראה להוכיח מהש"ס יבמות (כ') גבי יבמה דח"ל דחולצות ולא מתייבמות ופריך וניתי עשה וידחה ל"ת ומשני א"ק ועלתה יבמתו כו' ומתיב רבא מברייתא דסריס אדם והזקן כו' דחייבי לאוין הן אם בעלו קנו ואי ס"ד דח"ל ליבום לא רמי' אם בעלו אמאי קנו. ומסיק רבא דטעמא דלא מתייבמות כדר"ל משום דאפשר בחליצה וקאמר הש"ס מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא ע"כ והנה לס' זו דהא דר"ל הוא מדרבנן וכמ"ש לעיל (פ"א) בשם ס' מהיר שהוכיח מתוס' פסחים (צה) קשה דאמאי מסקו לדרבא בתיובתא דהא כיון דהא דר"ל אינו אלא מדרבנן שפיר לא מתייבמות מדרבנן מיהו כיון דמה"ת דחי אף דאפשר בחליצה משו"ה אם בעלו קנו אמנם למ"ש תוס' במנחות דלמ"ד דחויה ע"כ הא דר"ל מה"ת א"ש דשפיר מותיב הש"ס לרבא עצמו דס"ל בזבחים (לג) דטומאה דחויה בציבור וכן ביומא (ו) כתב התוס' כן ולפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכח) בשם הרשב"א דהך פלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה פליגי כן בכל החיסורים היכא דדחי עשה לל"ת וכמו"ש לעיל אם כן לדידיה הוה הא דר"ל מה"ת. ושפיר איתותב מהא דאם בעלו קנו אמנם לפ"ז קשה דחיית התוס' מבשר דלקמן דהא סוגיא דהתם לר"ש אזלא דס"ל דשא"מ מותר יעוי"ש ור"ש ס"ל ביומא (ז) ופסחים (עז) דטומאה דחויה בציבור ולמ"ד דחויה הוה הא דר"ל מה"ת ומה"ת ודאי אין לחלק בין סתם עדול"ת להיכי דגלי קרא. אך לסברא דהותרה שפיר יש לחלק כן ובמילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמרינן הכי

איברא דלפי הכלל שכתבתי לעיל (פ"א) דהא דר"ל דמייתי ש"ס הוא לכו"ע ואפי' למ"ד הותרה. ומשום דהא דאמר ר"ל דאפשר לקיים כו' והיינו דאפשר בלא טורח ואהדורי ובזה כו"ע מודו ולל"ק דיומא שם הוא מן התורה ולל"ב שם הוא מדרבנן ועפ"ז שפיר מייתי התוס' מהא דבשר דלקמן. דבלא"ה תמוה דכיון דלר"ש קיימינן התם בסוגיא דס"ל דחויה אמאי פריך מכח הא דר"ל. גם למה ליה למימר ואי איכא אחר כו' דמשמע דפריך מהא דאיכא אחר לפנינו והא בפשיטות היה לו להקשות וליעבד אחר דהא למ"ד דחויה אפי' בליתי להיתר בפנינו בעינן למטרח ולאהדורי אהתירא וכיון דאיכא למשכח אחר ולדידיה דשא"מ הוא שפיר הוה מקשה דלמאי רבי קרא א"ו מדפריך ואי איכא אחר כו' דמשמע שהוא לפנינו ופריך מהא דר"ל עכצ"ל דהש"ס לא פריך למ"ד דחויה דוקא רק דעיקר הקו' תליה למ"ד דשא"מ מותר ולא תלי' אי דחויה או הותרה ורוצה הש"ס להקשות אליבא דכו"ע ואפי' למאן דס"ל הותרה וכדמצינו דר"נ ס"ל בביצה (כג) דדשא"מ מותר וביומא (ו) ס"ל לר"נ הותרה ומשו"ה פריך דאפי' למ"ד הותרה עכ"פ באיכא אחר לפנינו עביד אחר כדר"ל ומשני בדליכא אחר כגון דהדרו אאחר ולא אשכחו דבכה"ג לכו"ע עביד אב ועכ"פ לפ"ז א"ש ד' התוס'

פרט ג

ובעיקר מה שהוכיחו האחרונים דר"א ס"ל הותרה עפמ"ש הר"ן בפ"ב דביצה דאו"נ ביו"ט הותרה מדשרי אפי' אפשר מעיו"ט ואם כן ר' אליעזר דשרי מכשירי מילה אפי' אפשר מע"ש ע"כ דס"ל ג"כ הותרה נלפענ"ד דבאמת אין הוכחה מזה כלל ואף דס"ל לר"א דאפי' אפשר מע"ש דחי שבת. עכ"ז י"ל דס"ל דחויה דלא תלי' זה בזה כלל ויש לי להוכיח כן מהא דמנחות (עב) דאמרי' ראב"ש סבר לה כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה את השבת וסבר לה כר"י דס"ל קצה"ע מצוה ודו"ש. ועפ"ז מוכיח שם בש"ס דראב"ש ס"ל דנקצר מע"ש פסול דאי נקצר מע"ש כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש. והשתא אי ס"ד דהך מלתא דמידי דאפשר מע"ש אי דחי שבת אי לא דתלי' בהא אי דחויה או הותרה אם כן קשה דהא בקרבנות צבור לכו"ע הותרה בשבת כדאמרינן ביומא (מו) דאף למאן דס"ל דטומאה דחויה בציבור מ"מ שבת לכו"ע הותרה ועי' יבמות (לב) שבת לכל הותרה ועי' מנחות (ה) שבת תוכיח. וכיון דהותרה קשה דאיך מוכיח דאי מע"ש כשר אמאי דחי שבת. דהא ודאי כיון דהותרה משו"ה אע"ג דאפשר מע"ש שרי בשבת והיכי מייתי הא דר"ע עלה. איו דהא דאמר שם במנחות. דלר"ע דס"ל דכל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש לא דחי שבת דעכצ"ל דא"א לקצור מע"ש משום דאם אפשר איך