ונגש הכהן לז

אחר דוקא. ונראה כמ"ש בשו"ת שאג"א (סי' צ"ח) דהכא הטעם משום מצוה הבאה בעבירה. שוב ראיתי בטעה"מ (פ"ח מלולב) שהעיר מד' תוס' בגיטין (נה) שכ' דרב יהודא לית ליה כלל מהב"ע וכתב דנעלם מהגאון שאג"א ד' התוס'. אך בחי' חת"ס פ' לולב הגזול מצאתי שהוכיח מהירושלמי דכה"ג דהעבירה עצמה היא המצוה לכו"ע אסור משום מהב"ע וא"ש ד' השאג"א אך עם סברא זו נסתר ג"כ קו' השאג"א. שם על הרז"ה דס"ל לדינא דל"ח כלל למהב"ע. ומסוגיא זו ע"כ משמע דקיי"ל מהב"ע אסור. די"ל דבכה"ג גם הרז"ה מודה

כלל ג בדין ספק מילה בשבת

בו יבואר פלפול גדול לענין מילה בשבת אי הותרה או דחויה. ולבאר דהא דר"ל דמייתי ש"ס בב"ד דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' לא תליא כלל בפלוגתא דדחויה או הותרה דלא כדמשמע מאיזה אחרונים אלא דלכו"ע הוא. ופלפול גדול בספק מצוה נגד ספק עבירה אי שוא"ת עדיף או קום ועשה ובו יבואר ישוב לדברי רי"ף פראד"מ שהביא ברייתא דסב"ז א"מ עליו את השבת שתמהו עליו האחרונים. ובו תשובה לרב א' בדין תינוק שנולד ביהש"מ אם מותר למולו ביו"טב ש"ג

פרט א

כתבו התוס' בשבת (קל) אהא דאמרי' שם מעשה ששכחו להביא איזמל ממ"ש והביאוהו בשבת דרך גגות כו' שלא ברצון ר"א דשרי אפי' בר"ה וכתב התוס' קשה לרשב"א דאמרי' לקמן בפירקין (קלג) דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת והכא כיון דאפשר דרך גגות אמאי יביאו אותי דרך ר"ה. והניחו ד"ז בקושיא יעו"ש. וראיתי לאיזה אחרונים שכ' ליישב קושיא זו עפ"י מ"ש הר"ן בפ"ב דביצה גבי הא דממלאה אשה קדירה של בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת שהק' שם הר"ן דאמאי שרי ריבוי בשיעורא ביו"ט ולענין פיקו"נ בשבת אסור כמבואר במנחות (סג) וכ' דלא דמי שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה. וביו"ט לענין או"נ שאני שהיא הותרה ולא דחוי' דהא אפי' אפשר מעיו"ט נמי שרי כו יעו"ש ולפ"ז ר"א דס"ל בשבת שם במכשירי מינה דאפי' אפשר מע"ש. שרי בשבת ע"כ צ"ל דס"ל הותרה מילה אצל שבת ולא דחוי' א"כ א"ש דמשום הכי מביאין לר"א דרך ר"ה ואין מדקדקין לעשות דרך גגות כמבואר ביומא (ו) דלסברא דהותרה לא מהדרינן אהתירא משא"כ מילה בצרעת כי' עכ"ד. ואני שמעתי ולא אבין חדא דבירושלמי שם (רפראד"מ) משמע להדיא כקו' התוס' דמוכיח שם דאסור לעשות מחיצה של בני אדם בשבת מדשרי ר"א לטלטל בר"ה ולא עשו מחיצה של ב"א לטלטל בהיתר ע"כ ולדברי האחרונים הנ"ל יקשה להר"ן מהירושלמי ועוד תמוה לפענ"ד דהא עיקר קו' התוס' בנוי' אהא דר"ל והא דר"ל ע"כ צ"ל דלכו"ע אמר לה להך מלתא ואפי' למ"ד הותרה. דהא א"א לומר דר"ל לא אמר רק למאן דס"ל דחוי' וסברת ר"ל הוא עצמו סברא דדחוי' דא"א לומר כן דהנה ביומא (ו') פריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת המת ומשני רב תחליפא זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ע"כ ולהס"ד דהוה ס"ל דטומאה דחוי' יש להעיר דאמאי לא מייתי הא דר"ל לחזק הקו' כדמייתי לי' בשבת (קלג) בהא דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל. דהא כיון דהא דר"ל לא אתי' רק למאן דס"ל דחוי' א"כ ע"כ הא דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל. לא פריך אלא מכח סברא דדחויה ומחזק הקו' מדר"ל א"כ אמאי לא מייתי לה הכא ג"כ

וביותר מוכח לפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכח) בשם תשו' הרשב"א לענין חולה בשבת אי מהדרינן להאכילו נבילה שאינו אלא איסור לאו כשצריך לבשרי. או מחללין שבת שהוא איסור סקילה וכ' דתלי' זה בפלוגתא דפליגי ר"י ור"ש ביומא (ז) אי טומאה הותרה בציבור או דחוי' דלר"י דס"ל דטומאה הותרה בציבור שוחטין עבורו ולר"ש דס"ל דחוי' מאכילין אותו נבילה ולא שוחטין ומשמע שכן הוא בכל האיסורים היכא דאיכא עשה ול"ת מתנגדות דתלי' בפלוגתא זו וכ"כ בכ"מ (פ"ב משבת) ומובא בק"נ ביומא פ' יוה"כ (אות נז) ונשתמשו ביסוד זה כמה אחרונים ועי' בארצוה"ח באר"י (סי' י"ח סק"א) ועפ"ז יש להוכיח מנזיר (נח) דאמר רבא הקפת כל הראש לא שמה הקפה וכי אתא קרא כגון שהקיף ולבסוף גילח כו' ופריך והאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא כו' והנה בזבחים (לג) מבואר דס"ל לרבא דטומאה דחוי' בציבור וביומא (ו) איתא דרבא אמר זאת אומרת דטומאה הותרה בצבור ונתקשו בזה התוס' שם ותי' דואת אומרת ולא ס"ל ולפ"ז ס"ל לרבא דחוי' אך לפי תי' ב' שם בתוס' ס"ל לרבא הותרה יעוי"ש וא"כ בכל האיסורין נמי לרבא תלי' בהכי איך ס"ל לגבי טומאה אי הותרה או דחוי' בצבור והשתא כיון דסברת ר"ל הוא עצמו סברא דדחוי'. א"כ קשה ממ"נ אם תופס הש"ס כתי' קמא דתוס' שם ביומא דס"ל לרבא דחוי' תקשי דאמאי מקשה לרבא מדר"ל ולא מדרבא עצמו דס"ל בזבחים (לג) דחוי' ואי כתי'