ונגש הכהן לו

וכ"כ התוס' שם. והר"ן בפג"ה עיקר ראייתו מהא דמוכרי כסות כו'. א"כ ע"כ דהרשב"א לא ס"ל סברא זו. גם יש לעמוד על עיקר החילוק שבין אפשר לא"א מאין מוצאו ומה שורש לדבר זה. ואין לומר דאתי עלה מדין הנאה בע"כ המבואר בפסחים (כה) ומחלק בזה באינו מתכוין בין אפשר ללא אפשר. דבלא אפשר ואינו מכוין מבואר שם דלכו"ע שרי ובאפשר ולא קא מכוין לל"ק שם לרבא אסור. וחוב מצוה מקרי בע"כ כמ"ש הריטב"א בסוכה (לה) ד"ה איכא יעוי"ש. אך ז"א דא"א לומר כן דא"כ יהיו ד' הרשב"א נגד כל הפוסקים שם שפסקו לדינא דבין אפשר ובין לא אפשר מתכוין אסור וא"מ מותר ועיי"ש בר"ן

ולכן נלפענ"ד דשיטת הרשב"א בזה יתיישב עפ"י המבואר בשבת (קלג) דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ע"כ. ועפ"ז יצא לו להרשב"א דבלא אפשר אתי מצוה ודחי לאיסור. משא"כ באפשר לקיים שניהם לא דחי ואסור. ואף למ"ש התוס' בגיטין (מא) וב"ב (יג) לענין חצי עבד וחצי ב"ח דהא דלא דחי עשה דפו"ר לל"ת דלא יהיה קדש משום דלא הוה בעידנא דעקר ללאו מקיים לעשה. דהל"ת עובר משעת העראה ופו"ר לא מקיים עד גמר ביאה. וה"נ בניד"ר עכ"ז בתי' ב' בתוס' שם לא ס"ל כן. רק כמ"ש הנימוק"י בב"מ בפ' א"מ לענין השבת אבידה בשם הרנב"ר דגם ההתחלה הוא מן המצוה וכמו מילה בצרעת דלא נגמרה עד דפרע ולא ממעטינן אלא כהא דשבת (קל"ב) ויקוץ בהרתו ויעבוד דבשעה שקוצץ אינו מתעסק בגופו של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשירים ועי' בטו"א לחגיגה (ב) שהרבה להשיב על ד' התוס' הנ"ל וכתב דהא א"א עולם לקיים העשה דפו"ר בלא העראה הקודמת והוה בעידנא וכמו סדין בציצית בשבת (קלב) דאמרי' דהוה בעידנא אע"ג דהלאו דכלאים עובר מיד בשעת עיטוף והעשה אינו מקיים עד לאחר שנתעטף כמ"ש תוס' ביבמות (צ) וטעמא משום דא"א לעולם לקיים לעשה בלא עיטוף הקודם הוה העיטוף התחלה דמצוה. ועי' מל"מ (פ"י מה' ק"פ) שהביא ד' פסקי תוס' בזבחים (צו) לענין עשה דאכילת פסח ול"ת דשבירת עצם דכיון דא"א לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא ותמה ע"ז וכתב שהוא חידוש. ובס' או"ח לפסחים (צ"ה) האריך בד' פסקי תוס' הנ"ל ומסיק משום דא"א בשום פעם לקיים העשה בלא עקירת הלאו יעוי"ש. ובאמת לפמ"ש הרמב"ם (פ"י מהק"פ) דפסח הבא בטומאה א"ב משום שבירת עצם. א"כ הא משכחת לה בפסח הבא בטומאה אע"כ דהטעם משום דא"א בלא שבירה הקודמת ומסכים זה לד' הטו"א הנ"ל. וד' הנימוק"י בב"מ הנ"ל כנראה אישתמיט' למרן הטו"א אז מדלא הביאו. עכ"פ לפי"ז יש מקום לומר בדעת הרשב"א משום עשה דול"ת וכמ"ש. מה שעומד נגדינו בזה הוא. דכנראה הוי נדר עשה ול"ת. וכן הביא בס' רביד הזהב פ' מטות בשם תוס'. דהוי עשה דככל היוצא מפיו יעשה ול"ת דלא יחל דברו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה

איברא דנלפענ"ד דגם משום הא לא אירי'. דהנה אף דודאי משמע מחי' הרשב"א בשבת (כט) גבי מוכרי כסות כו' דפ"ר גם באיסוה"נ אסור ודלא כר"ן פג"ה וכמ"ש לעיל מדפי' דהא דמוכרי כסות כו' מיירי בגונא דלא הוה פ"ר. עכ"ז יש מקום לומר דס"ל דעכ"פ אינו אסור רק מדרבנן. וכה"ג מבואר באסיפת זקנים בפ"ק דכתובות בשם המפרשים. דבהא דמודה ר"ש בפ"ר דאסור. אין אסור מה"ת רק בשאר איסורים. אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אין איסורו אלא מדרבנן. ועי' ברא"ש בשבת פ' הבונה בפלפולו שם עם הערוך במ"ש ועוד ה"ר בערוך מפ' לולב הגזול כו' ויש לדחות כו' יעוי"ש. פשטות דבריו שם משמע ג"כ כדיעה זו

והנה במקו"א המתקנו סברת הר"ן בפג"ה. דלכאורה מה טעם יש בזה דאיסוה"נ פ"ר שרי. וכתבנו עפמ"ש הראשונים לחלק לענין מצ"כ. וכמ"ש רבינו יונה בפ"ק דברכות בסוגיא דפתח בדחמרא. דאפי' מ"ד דס"ל דמצות אצ"כ היינו מצוה שהיא מעשה. דהמעשה במקום כונה. אבל מצוה שהיא באמירה בעלמא אי לא נתכוין הוה כמי שלא עשה כלום מן המצוה ע"כ. וסברא זו כתב ג"כ המ"מ (פ"ו מה' חמומ"צ) וייחסה להרמב"ם יעוי"ש. ובס' נחל איתן (פ"ו מחומ"צ) הביא כמה ראיות לסברא זו. ועפ"ז י"ל דה"ה בעבירה לא דמי עבירה דעיקרו מעשה לעבירה דלאו מעשה. דדוקא במעשה כמו גרירה דפליגי בי' ר"ש ור"י בשבת (כט) וקציצת בהרת בשבת (קל"ב) דהעבירה הוא מעשה החריץ וקצוצה. ומש"ה אי הוה פ"ר אסור. דמה מועיל מה שאינו מתכוין כיון דסו"ס נעשה מעשה האיסור. אבל היכא דהאיסור אינו מעשה. כגון איסוה"נ דעיקר איסורן משום הנאה דלאו מעשה ואינו מכוין לה נמצא דלא עשה כלום מן העבירה. ובזה נאמר להיפך דמה מועיל דהוה פ"ר כיון דס"ס הא לא עשה כאן עבירה

ובזה יש לכוין ג"כ דברי הר"ן בפ' שמונה שרצים במה שסותר ראייתו של בעל הערוך ממוכרי כסות כו' יעוי"ש. והארכתי בס' זו במקו"א ואכ"מ. ולפי"ז נראה דכמו באיסורי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה שיהא דוקא מתכוין משו"ה ס"ל להאס"ז בשם המפרשים דפ"ר אין איסורו אלא מדרבנן. כמו כן באיסוה"נ נמי. דלהר"ן שרי לגמרי ג"כ מה"ת דבעינן דוקא מתכוין. י"ל דלהרשב"א אף דס"ל דגם באיסוה"נ פ"ר אסור. מ"מ אין איסורו עכ"פ רק מדרבנן. ולפ"ז בנדר דהנאת תשמישך דאינו מכוין אלא למצוה אף דהוה פ"ר אינו אסור אלא מדרבנן. מיהו למ"ש לעיל (פ"ט) בשם ידה"מ ובא"א דקונם הוה כמו מעילה דאינו מתכוין כמתכוין שוב אסור מה"ת. אך כיון דאין מעילה רק בחיוב לאו ולא בעשה כנודע. א"כ י"ל דהכא לא דמי לכל עשה דול"ת דעשה ול"ת אינו נדחה מפני עשה. דהכא העשה כמאן דליתי'. דמצד העשה אינו אסור מה"ת. משום דאינו מכוין להנאה דגוף. ואין כאן איסור רק מצד הלאו דחייב עלה מעילה ובמעילה אינו מכוין כמכוין. וע"ז אתי מצוה דמה"ת ודחי לה וזה נכון

ויש לראות בר"ה (כח) לרב יהודא דס"ל דאם תקע בשופר של שלמים דלא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו דאמאי לא דחי עשה דשופר לל"ת דמעילה כדמקשה הש"ס שם (לג) כה"ג. ודוחק לאוקמא בדאפשר בשופר