ונגש הכהן לה

מצוה לבד אמרי' מללה"נ כיון דלא מתהני כלל. וגבי יבמה ג"כ לא הוה אלא מצוה לבד. דאף דניתרת בכך לעלמא כבר הקשה זה הרשב"א בחי' ליבמות (ק"ג) ותי' דעיכובא משום מצוה הוא ומצוה לאו הנאה הוא. אך יש להתעורר לכאורה לפמ"ש לעיל (פ"ט) דכל היכא דמשתרשי ליה מעות בשביל האיסו"הנ דלולא האיס"הנ הי' צריך לקנות במעות. כהא דכתב החמ"ח (סי' קכ"ד) בגט שכתב על איסוה"נ דמשתרשי ליה שהיה צריך לקנות קלף. דמי זה לפורע חובו באיסוה"נ דאסור כמבואר בר"ן בנדרים (מ"ז) ומג"א (סי' תמ"א) יעוי"ש באורך מזה. וה"נ לכאורה הי' צריך לקנות סנדל. עכ"ז י"ל דלק"מ. דכיון דחלצה בסנדל שאינו שלו כשר כדאיתא ביבמות (ק"ג) א"כ יוצא גם בשאול ולא משתרשי ליה דלא אמרי' הך סברא דהיכא דמשתרשי ליה הוה הנאה אלא היכי דבעינן שיהיה שלו כמו בגט דבעינן ונתן מדידיה כמבואר בפוסקים והשתא כותב על איסוה"נ אף דאיסוה"נ הוה שלו והוא בעלים עליו כמ"ש לעיל (פ"ז) יעוי"ש. מ"מ כיון דמשתרשי ליה א"כ נהנה מאיסוה"נ. אבל היכא דלא בעינן שיהיה שלו דוקא לא משתרשי ליה כלל ודמי להא דנדרים (ל"ז) דמלמדו מדרש הלכות ואגדות דאם לא ילמדנו זה ילמדנו אחר בחנם וכן מחזיר לו אבידתו למודר מה"ט כמ"ש המפרשים שם יעוי"ש. ובלולב של ע"ז דיוצא בו משום דמללה"נ נמי לא הוה אלא מצוה דלא שייך למימר שהיה צריך לקנות לולב דבלא"ה כתבו שם התוס' וריטב"א ובעה"מ דמיירי ביום ב' יעוי"ש. וביום ב' יוצא בשאול ולא בעי לכם. א"כ א"צ לקנות ולא משתרשי ליה כלל ובלא"ה אף ביום א' יכול לצאת במעמ"ל. ובשופר של עולה ושלמים נמי לא הוה רק מצוה כמובן. ובמערב בקבר אף דמיירי נמי בביה"מ דאיכא נמי הנאת הגוף. מ"מ כבר נתבאר לעיל (פ"ט) דבשעה שנהנה מביה"מ לא נהנה אז מגוף הקבר ולא הוי רק גורם ושרי. ובשעה שקונה עירוב שהוכחנו שם דנהנה במה שניתר בכך ומרויח אלפים יעוי"ש. מ"מ הא כבר כתב הרשב"א גבי יבמה בחי' ליבמות (ק"ג) דהא דניתרת בכך לאו הנאה הוא דעיכובא משום מצוה הוא וה"נ דכותי'

אמנם בציפו"מ יש לעיין לכאורה דהא ודאי דבקרבן בעינן שיהיה שלו כמבואר בב"ק (סט) גזל ולא נתייאשו כו' א"י להקדישו זה לפי שא"ש. ויעוי"ש (מה) הקדישו אינו מוקדש. ובר"פ לולב הגזול (ל') יליף מהא דמכם ומדמה לה בסוגי' ללכם דאתרוג, ובעירוכין (כא) אמר שמואל עולה צריכה דעת כו' דפריש ליה חברי' כו' ושם בתוס' ד"ה מאי. ומשמע לכאורה דמתכפר באינו שלו. אך י"ל דהך דפריש ליה מזכה לו ע"י כהן וכהן זכי ליה. וכה"ג כ' הש"ך בנקוה"כ ביו"ד (סי' ש"ה) לענין פדיון קטן ע"י ב"ד דב"ד זוכין לקטן והוה ממוני'. והא דבעי דעת הוא כמ"ש מהרי"ט אלגזי לה' בכורות להרמב"ן בפ"ק (אות ז') דניחא ליה לאינש דליתכפר כפרה מעליה דחסר ממונא יעוי"ש. והך דפריש ליה חבריה נהי דהוה שלו אבל אינו חסר ממונא. ועכ"פ הא משתרשי ליה בציפו"מ והנאה דגוף עם המצוה הוא ואפשר באחר ואמרי' מללה"נ

ונראה ליישב זה. דמבואר בעירוכין (כ"א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין משום דמעוכבי כפרה לא אתי לשהויי. ואמרי' שם פעמים דגם חייבי עולות אין ממשכנין בעולת יולדת משום דאקדמי' קרא ופי' התוס' בזבחים (צ) ד"ה למקראה. משום דא"א לה להביא חטאתה עד שתביא עולתה והשתא לפי"ז בציפו"מ נמי שייך לומר דא"א להביא חטאת עד שיביא ציפרים. ודווקא בעולת יולדת מסיק שם בש"ס דאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ולא להקדמה. משא"כ בציפו"מ ודאי דהקדימן קרא וא"מ. ובתוס' כריתות (י"ב) ד"ה או כתבו דהא דחייבי חטאות א"מ מיירי בדאמר לא ניחא לי בכפרה. ועפ"ז נראה דלא שייך הנאה דמשתרשי ליה לענין איסוה"נ אלא בחוב ברור דממשכנין ע"ז דא"א להמלט מזה כגון בע"ח בב"מ (קי"ג) ולענין חיוב שקלים בשקלים (פ"ב מ"ב) דממשכנין מש"ה כ' שם המפרשים דמשתרשי ליה. וה"ה בצדקה דממשכנין כמבואר בב"ב (ח) ושו"ע יו"ד (סי' רמ"ח) וכה"ג. ועשו"ת שע"א (סי' ב') דצדקה הוה כמו חוב דבשטר מקוים ונכסיו משועבדים לזה. אבל בציפו"מ דא"מ ויכול להמלט מזה לא שייך משתרשי לענין הנאה במקום מצוה. ואע"ג שהתוס' בר"ה (ו) ד"ה יקריב כתבו דלאחר ג' רגלים דעבר בב"ת ממשכנין גם חטאות ואשמות. וכ"כ המל"מ (פי"ז ממעה"ק) בשם רמב"ן. מ"מ בהביא ציפו"מ דעיהנ"ד קודם ג' רגלים לא משתרשי ליה אז ושפיר כ' התוס' שם דאיצטריך קרא למעוטינהו. א"כ לפי"ז גם בציפו"מ לא משתרשי ליה והוה מצוה לבד ואמרי' מללה"נ אע"ג דאפשר באחר כיון דלא מתהני כלל

ובמ"ש יהיה מיושב ג"כ מה שהקשה בשעה"מ שם ובמה דלהרשב"א דס"ל דאף הנאת הגוף עם המצוה אמרי' ג"כ מללה"נ מדלא תי' כהר"ן וכמ"ש לעיל א"כ אמאי אסור נודר ממעין לטבול בימוה"ח. וגם מודר מחבירו אסור להזות עליו בימוה"ח דלפמ"ש י"ל דהא דמודר ממעין מדלא אמר מן המעינות ש"מ דלא אסר עליה רק ממעין זה ואפשר באחר מש"ה לא אמרי' מללה"נ. ומודר מחבירו פשיטא דאפשר באחר

פרט יב

בהא דס"ל להרשב"א דעכ"פ בא"א לעשות המצוה רק ע"י האיסוה"נ דשרי משום מללה"נ אף בדאיכא הנאת הגוף צ"ע טובא דמאי טעמא דהא מלתא. דנהי דמצוה לאו הנאה היא, עכ"פ איך שרי הך הנאת הגוף דאף דלפמ"ש לעיל דלא חילק הרשב"א בין אפשר לא"א רק באיכא הנאת הגוף.. מ"מ וכי מפני שא"א יעשה איסור. וכן תמה באמת בנוב"י מהד"ת חאו"ח (סי' קל"ד) וכתב שא"י שום סברא למה יהיה מותר באיכא הנאת הגוף. וראיתי בהגרצה"ח לנדרים (טו) שחתר לבאר דטעמא דהרשב"א דס"ל כסברת הר"ן פג"ה דס"ל דבאיסור הנאה שרי פ"ר. וכבר לעיל (פ"י) דאפי' להר"ן דס"ל הכי מודה הוא ע"כ בנדר שהוא קונם. דיש מעילה בקונמות דחייבו בו א"מ כמתכוין כדאיתא בפסחים (לג) יעוי"ש מ"ש בשם ידה"מ ובא"א. והרשב"א כתב זה בהנאת תשמישך שהוא נדר. ובר מן דין אישתמיט ליה להגאון רצה"ח ד' הרשב"א בשבת (כט) אהא דמוכרי כסות כו' שכתב דמיירי בגונא דלא הוה פ"ר יעוי"ש