ונגש הכהן לג

דמשתרשי ליה פרוטה דר"י דלא בעי למיתב פרוטה לעניא והשתא אמאי מתסר דהא לא הוה אלא גרמא. דמה לי שנהנה בשכר עוה"ב או דמשתכר פרוטה דרב יוסף. ועי' תוס' בשבועות (מד) שכ' דהיכי דמתהני פרוטה דר"י לא אמרי' מללה"נ. ועי' בר"ן נדרים (מז) דאסור לפרוע חובו מאיסוה"נ. וכ"כ הטיו"ד (סי' רכ"ג) והט"ז מביאו שם (סק"ה) וכ"כ בשמ"ק לב"ק (קח) בשם הרשב"א ומאירי ממש כד' הר"ן בנדרים שם. וכ"כ המג"א (סי' תמ"א) וכמבואר בחולין (קלא) באנס השר גרנו חייב לעשר דמשתרשי ליה וכתב רש"י דמשתכר בה שהי' צריך לפרוע מעות. ועי' שקלים (פ"ב מ"ב) ברע"ב ובתוס' יו"ט בשם פי' המשניות להרמב"ם דאף דמללה"נ מ"מ איכא הנאה דאין ממשכנין אותו. ועי' בחמ"ח (סי' קכ"ד סק"א) בכתב גט על איסוה"נ שכ' תוס' בגיטין (כ) דאסור ליהנות מאיסוה"נ. היינו דההנאה הוא שמשתכר ממון שהי' צריך לקנות קלף. ובכל הני דאסור משום דמשתרשי ליה. הא ודאי דלאו משום ההיא הנאה דאית ליה בשעה שאוכל מן המעות הוא דמתסר. דהא ההיא הנאה דמיא ממש למ"ש השעה"מ לענין הנאה דביה"מ דבשעה שנהנה אין זה מגופו של איסור. ובשעה שעשה מעשה בגוף האיסוה"נ לא נהנה אז. דפשיטא דזה לא הוה רק גרמא. א"ו משום דבההיא שעתא דעסיק עם האיסוה"נ נולד השכר שמרויח מעות הוה הנאה מגוף האיסור. וגם הוא יודע מזה ושמח לבו ונהנה. ועי' ט"ז יו"ד (סוס"י רכ"א) במודר מספר דתורה משמחת לב הוי הנאה דרשות. ועי' בנתיה"מ לענין שואל ספר (סי' ע"ב). ועכ"פ לפי"ז הא גם בהני דמיירו בהו הר"ן וריטב"א נהנה בכה"ג בשעה שעוסק עם האיסוה"נ ואף דא"מ אלא למצוה. מ"מ הא גם בהני דמייתינן לעיל דמשתרשי ליה ג"כ א"מ אלא למצוה ומ"מ מיתסר. משום דסו"ס ע"כ מרויח בעת עסקו עם האיסור. וגם יודע ונהנה מזה. וה"נ דכותיה. וכן בחליצה וטבילה. וא"כ אמאי לא הוה רק גרמא

אמנם לפעד"נ דעיקר הסברא בזה לחלק בין מודר ממעין להני דמייתו הר"ן וריטב"א הנ"ל דבמודר ממעין יש במציאות שתבא ההנאה מן האיסור אף אם לא יעשה מצוה כלל. או שלא יעשה כהלכתה באופן שאין כאן מצוה. ומה שאין כאן מצוה אין זה מעכב לההנאה שבא מן האיסור כל שאין כאן עיכוב אחר. ובזה אין ההנאה תלויה בהמצוה. ושניהם באים מן האיסור. ואין האחד תלוי בחבירו. וכמו שהמצוה באה מן האיסור כן ההנאה אינה באה מן המצוה אלא מן האיסור. משא"כ בהני דמיירו הר"ן וריטב"א א"א שתבא ההנאה בעולם שלא באמצעית המצוה. ואף אם לא יהיה שום עיכוב בדבר. מעוכבת ההנאה כ"ז שאין כאן מצוה או שלא נעשית כהלכתה. דבשכ"מ ליכא שכר בלא מצוה ולא נטהר הטמא בלא טבילה כהלכתה כגון חציצה וכה"ג דאע"ג דבא במים אין כאן טהרה. וכן אין היבמה ניתרת אם הי' פסול בהחליצה אעפ"י שעסק עם האיסוה"נ ובזה אין ההנאה נקשרת אלא עם המצוה ואין ההנאה באה מן האיסור אלא מן המצוה. שהמצוה היא המכשרת הטמא והמתרת היבמה. והאיסור לא הי' בזה רק גורם. שע"י שעשה מצוה עם האיסור. באה ההנאה ממילא מן המצוה. ולזה נחתו הר"ן וריטב"א הנ"ל למימר דלא הוה בכה"ג רק גרמא

והשתא מיושב ממחזיר אבידתו דהתם אין ההנאה תלויה בהמצוה דוקא. לפמ"ש לעיל (פ"ח) בשם המחנא"פ ורש"ל דבנכסים האסורים עליו באיסור נדר יכול לצאת בהם י"ח צדקה לעניים. א"כ הי' יכול לתת אבידה זו לעני והי' פוטר עצמו מחוב הצדקה אף בלא המצוה דהשבת אבידה. ואף דלפי האמת אינו יכול לתת האבידה לעני לצאת בו י"ח צדקה מפני שאינו שלו אמנם הא אין העיכוב משום שאין כאן מצוה רק מעיכוב אחר משום שאינו שלו. ובכה"ג דהמצוה אינה מעכבת הרי דינו כמו מודר ממעין דחשבינן להנאה שבאה מן האיסור. והמצוה וההנאה אין האחד תלוי בחבירו. ושניהם באים מן האיסור. ולפי"ז מיושב ג"כ הא דביה"מ. דכיון דא"מ אלא לדב"מ. א"כ הא א"א להנאה שתבא בלתי באמצעית המצוה דמערב לה. דהעירוב אין מתירו כלל שילך על סמך עירובו לההנאה דרשות דבית המשתה. רק שמתירו לדב"מ וממילא בשביל המצוה מרויח ג"כ היתר הדבר הרשות. א"כ לא הוה האיסור בזה רק גורם וזה נכון

פרט י

כתב הרז"ה בר"ה (כח) והובא בר"ן שם דהא דאמרי' במודר משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה משום דמללה"נ. שהוא דוקא בתקיעות דר"ה דהוי מה"ת אבל תקיעות דרבנן לא. דבמצוה דרבנן לא אמרי' מללה"נ. והק' הגאון טו"א באבני מילואים שם מהא דעירובין (לא) במערב בקבר דשרי משום דמללה"נ וא"מ אלא לדב"מ. והתם במצוה דרבנן נמי איירי כגון ללכת לבית האבל ולבית המשתה וכמ"ש רש"י שם ומ"מ אמרי' טעמא דמללה"נ. וכבר הקדימו בקו' זו בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ח) ובמחנה אפרים ה' נדרים (סי' כ"ד). אמנם כתי אין הקו' חזקה כ"כ. דהא בפשיטות י"ל דהרז"ה מפרש סוגי' דעירובין דמערב בקבר דמיירי בעירב למצוה של תורה. אך הטו"א הוסיף בזה לחזק הקו' וז"ל וליכא למימר כו' ההיא דביה"ק דר"י מיירי בעירב למצוה של תורה כו' דא"כ לרבנן אמאי לא. דאמר התם דטעמייהו משום דס"ל דמערבין לדה"ר. דהא מ"מ כיון דזה עירב למצוה של תורה מדשרי כו' לישתרי לרבנן נמי כיון דמללה"נ כו' איו ש"מ למ"ד מערבין אפי' לדה"ר אפי' היכא שעירב לדב"מ בביה"ק אסור גזירה אטו עירב לדה"ר וה"נ לר"י אס"ד דלא אמרי' במצוה דרבנן מללה"נ ואסור לגזור מצוה של תורה אטו דרבנן וכ"ת ר"י לא גזר א"כ ל"ל דפליגי בדר"י עד שמתמה התם לימא דר"י כתנאי לימא דכו"ע אית להו דר"י ורבנן גזרו ור"י לא גזר אלא ש"מ לכו"ע גזרו ומהשתא אפי' תימא דר"י דמתיר מיירי במצוה של תורה מ"מ ליגזור אטו היכא דמערב למצוה דרבנן א"ו דגם במוה דרבנן אמרי' מללה"נ כו' עכ"ד. והנה דבר רחוק הוא לומר דעיקר טעמא דרבנן דר"י דאסרי בשעירב לדב"מ. משום דס"ל דמערבין לדה"ר וגזרינן דב"מ אטו דבה"ר. דהא בש"ס לא אמר בטעמא דרבנן רק משום דס"ל מערבין לדה"ר