ונגש הכהן ל

כמו"ש רש"י דיכול להאכילה לב"ב כו' ולהך מ"ד דבעי דין ממון מפרש רש"י אח"כ בדיבור שאח"ז א"כ בדיבור זה למ"ד דלא בעי דין ממון רק היתר אכילה א"צ לפרש בשלקחה מכהן

אך לפמ"ש לעיל א"ש. בהקדם דהשעה"מ (פ"ח מלולב) מבאר ד' רש"י מ"ש ופדיון אין לה כו' דר"ל דאי הוה לתרומה פדיון לאכילת ישראל הוה סגי לן הך טעמא ולא צריכין לטעמא דיכול להאכילה לב"ב כו' דבלא"ה מהני דרש"י ס"ל כתוס' עירובין דלא אמרי' הואיל אלא בחזי לאחריני אבל בל"ח לכל לא אמרי' הואיל יעוי"ש בתוס' (ל) ד"ה וליפרוש. ומשו"ה מהני לצאת בו משום דאמרי' הואיל א"כ פודה כיון דחזי להכהנים משא"כ במעש"ש חוץ לירושלים שכ' רש"י בסוכה (לד) דא"י בו אף דאיכא למימר א"ב פודה משום דל"ח לכל. ואע"ג דפדיון הוא שבות מ"מ גבי לכם דאתרוג מהני אף דלא מצי לתקנו היום ביו"ט כיון דיכול למחר כו' עכת"ד. ומבואר מזה דרש"י ס"ל דבלא הואיל לא מהני מה דחזי לכהן שיהא נפיק בי' ישראל ודלא כתוס'. והנה מ"ש רש"י דיכול להאכילה לב"ב כהן הא עכצ"ל דב"ב לאו דוקא ועיקר הכונה משום דחזי לכהנים דאל"כ מאי עדיפותי' דב"ב כהן מכהן אחר וכ"כ בשו"ת בני"ע הנ"ל. ולפי"ז קשה דהא ס"ל לרש"י דבלא הואיל לא מהני

ולכן נראה דגם בהא דכ' וישראל נפיק בי' משום דחזי לכהן הוא ג"כ משום הואיל אבמ"ע. ואע"ג דגבי עירוב ס"ל לרבנן דמהני מה דחזי לאחרים מ"מ י"ל כמו"ש בשו"ת שער אפרים (סי' לח) לדעת הר"ן דס"ל גבי אתרוג דבעינן דוקא דחזי לי' לדידי' דאתרוג שאני דכתי' לכם שיהא חזי דוקא לכם. ומ"ש רש"י וישראל נפיק בה מיירי בתרומה שתרם ישראל מכרי עצמו ונפיק משום הואיל אבמ"ע. והוק' לרש"י דמ"ד דבעי היתר אכילה הוא רחב"א. ומשמע בקדושין (נח) דרחב"א ס"ל דטוה"נ לאו ממון יעוי"ש. ולשי' רש"י בפסחים (מח) לא אמרי' הואיל במידי דלאו ממוני'. ואפילו היכא דלא בעינן דין ממון כמו"ש לעיל. משו"ה כתב רש"י דמשכחת לה בשלקחה מכהן דאז הוה ממוני' וכעין הא דגיטין (ל) המלוה את הכהן כו' ואמרי' הואיל אבמ"ע. ואף דהדרא לטיבלה מ"מ יכול להפריש למחר וכמו"ש שעה"מ הנ"ל. והנה בשו"ת ר"ב הנ"ל עשה הגה"ה גדולה בד' רש"י להוסיף י"ב תיבות וכ' שהוא טעות הניכר ולפענ"ד א"צ לכל זה רק אם יש מקום להגיה יש להוסיף תיבה אחת וה"ג הואיל [אבמ"ע] ויכול להאכיל לב"ב כהן כו' ור"ל כיון דחזי לכהן אמרי' הואיל

והנה מ"ש רש"י והאומר כן רשע הוא הוא תמוה מאוד כמו"ש בכפו"ת דהול"ל ע"ה הוא או טועה וכי מי שאינו יודע הדין רשע הוא ולא נמצא כזה בשום מקום ולפענד"נ דכיון בזה לגמ' דבכורות (כז) דבמתנו"כ טוה"נ לאו לבעלים דגזרינן משום דאיכא למיטעי דבר מיתחל קדושתייהו ואתו לנהוג בה מנהג דחולין אבל תרומה ליכא למיגזר בי'. וכ' רש"י דכו"ע ידעי דלא נפקא לחולין ולא אתו למטעי בי' ולנהוג בי' מנהג חול יעוי"ש. ועד"ז י"ל דבאמת הא דקונה ישראל מכהן תרומת כרי של עצמו למיהוי ממוני' הוא כגונא דפדיון ממש וא"כ אולי איכא למיגזר דשמא יאמרו דתרומה יש לה פדיון לאכילת ישראל. ולכן כ' דהאומר כן רשע הוא כלומר אינו טועה אלא רשע ומזיד. דטעות לא יפול בזה דכו"ע ידעי דתרומה קדוה"ג ולא נפקא לחולין ע"י פדיון וליכא למיגזר בי' מידי ומשו"ה מוקמינן בשלקחה מכהן

פרט ז

ראיתי לספח בכאן תשו' א' מה שהשבתי לרב א' בענין שאנו עסוקין בו וז"ל במכתבו אלי. בהא דכ' רש"י בעירובין (ל) אהא דככר זה עלי דמערבין בו אע"ג דאיסוה"נ הוא משום דמללה"נ וא"מ אלא לדב"מ. ויש לעיין בזה לפמ"ש הר"ן בנדרים (פ"ה) בשם הרשב"א דמודר הנאה מנכסיו הוה הפקר ויכולין אחרים ליטול בע"כ. וכן הובא בחי' הרשב"א לסוכה (לה) בשם הראב"ד דאתרוג איסוה"נ א"י בו ביום א' דלאו לכם הוא. אלמא דס"ל דאיסוה"נ לאו של בעלים. וכ"כ התוס' בסנהדרין לענין שוה"נ וז"ל ועוד דאין לו מכר ואין לו בעלים והלוקח אינו זוכה בו יותר משאר אדם ע"כ. וכ"כ בס' באר אברהם בחי' לפסחים (ו) שכ"ה דעת רש"י שם שכ' אהא דחמץ א"ב ש"א שאינו שלו וכ"כ רש"י שם (ריש דף ז) וא"כ לפי"ז איך מערב בעירוב שאינו שלו. דהא ודאי משמע דבעינן שהעירוב יהי' שלו. ועי' עירובין (פ"א) דצריך לזכות ע"י אחר ואפי' מאן דס"ל דא"צ לזכות הוא משום דא"צ דבלא"ה מקני קני ליה כמוש"ש רש"י ותוס'. וצ"ע בזה. ואשר יש אתו דבר ד' בפיהו בזה אנא יודיעני נא. אצפה לשפתי כהן יחוו דעת. ואנכי אטה אוזן שומעת כו' עכ"ל

וזה אשר השבתי לו. ע"ד ששאל כו' הן עיקר קושייתו כבר עלתה לפני הגאון תפארת ירושלים (פ"ג) ורמז שם להק' כן יעוי"ש. איברא דלפענד"נ דאפי' נחליט דגם בעירוב בעינן שיהא שלו עכ"ז לק"מ קו' מעכ"ת. דהנה גם אנוכי בעניי הארכתי בענין זה במקו"א באיסוה"נ אי הוה שלו בכל פרטיו והמסתעף לזה ואכ"מ. אך אפס קצהו מה שנוגע לקו' מעכ"ת אכתוב לו. דבאמת מצינו להקת נביאים. רבים מהאחרונים דס"ל דאיסוה"נ הוה של בעלים כדעת הריטב"א בסוכה (לה) המיוחס לרשב"א דפליג על הראב"ד שם. כ"כ הקצוה"ח (סי' ת"ו) דאיסוה"נ הוה של בעלים רק שאינו ברשותם לכל הנאות. וכ"כ המג"א (סי' תרמ"ט סק"ב) וכ"כ במקו"ח (סי' תל"א) דדוקא חמץ דהכל מצווין עליו לבערו משום מ"ע דתשביתו כמבואר בב"ק (צח) משו"ה הוה א"ש דמצד איסוה"נ הא כ' הרשב"א בסוכה (לה) דהוה לכם ע"כ. וכ"כ הפרמ"ג לאו"ח (סי' תמ"ג) ובס' דברי חיים ה' חמץ (סי' א') וכ"כ הגאון מוהרש"ז מלאדי בתשו' שבשו"ע שלו באו"ח (סי' תל"ה סק"ב) ועוד כמה אחרונים והרמב"ם בפי' המשנה בסוכה (פ"ג מ"ג) כ' דפסולי איסוה"נ באתרוג משום דלאו פרי הוא. ומשמע דמטעם לכם לא מיתסר. וכן משמע להמעיין בירושלמי (פ"א מערלה) והובא במעיו"ט לה' ערלה להרא"ש (אות פ'). וכשאני לעצמי רואה אנוכי להשוות דעות הראשונים ז"ל בזה. דלכו"ע איסוה"נ שם בעלים עליו עכ"פ לדברים שאין בו הנאה כמו"ש המחנא"פ ה' זכי' והפקר (סי' ד') דיכול ליתנם לצדקה דלאו הנאה הוא דמללה"נ. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש ב"ק (סי' ס"א) הובא בש"ך יו"ד (סי'