ונגש הכהן כו

ולפי"ז הא הך סתמא דשבת (לד) דס"ל דאין מעשרין את הודאי עכצ"ל ג"כ דאתי' כר"מ. צ"ל לשי' הפוסקים הנ"ל דהתם נמי כר' רק דמיירי לדה"ר

[הגה"ה. ועי' עירובין (צ"ו) ובסנהדרין (פ"ו) דסת"מ ר"מ וברש"י ב"מ (פ') ד"ה איבעי"א. אם לא היכא דאמר בהדי' מתני' דלא כר"מ כמו ב"מ (ל"ג) ושם (לט). ועי' בחי' פ"י לשבת (יג) גבי הא דאמר רבה אפי' גבוה ב' קומות. ועי' תוס' ריש מו"ק שכ' דמשו"ה פריך שם מאן תנא משום דלא אתי' סתמא דמתני' שם כר"מ כשאר סתמות משו"ה בעי מאן. תנא. וצ"ע מגיטין (כ"ז) דפריך מאן תנא וא"ר ירמי' דלא כר"א ופירש"י אלא כר"מ דאמר ע"ח כרתי. אך אולי י"ל דגם היכא דמשמע לי' למקשה דלית הלכתא כהך סתמא בעי ג"כ מאן תנא. וכמו בעירובין (יד) אמתני' דלחיין שאמרו כו' אמר לימא תנן סתמא כר"א. וכן בב"ק (ס"א) בעי מאן תנא ומשני הא מני ר"א היא. וטעמא נלפענ"ד דהא דבעי מאן תנא משום דדחיק לי' לאוקמא לסתמא דמתני' כר"א דשפותי הוא כדאי' בשבת (קל) ובנדה (ז) משו"ה תמה דאמאי סתם רבי כן. וה"נ צ"ל בהא דגיטין. די"ל דלא הי' ניחא לי' להמקשה להלכה כר"מ דע"ח כרתי. ותמה דאמאי סתם רבי הכי. ובזה א"ש ג"כ הא דבכורות (כח) דפריך לימא סתמא כר"מ. והוא תמוה דהא כל הסתמות הוא כר"מ. ולמ"ש י"ל ג"כ דמשום דהך מקשה הי' ס"ל דלהלכה אינו כן משו"ה פריך על רבי למה סתמה. ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ]

ועפי"ז א"ש דכולהו סתמי בזה כר"מ דס"ל דעיקר עירוב בפת ומערבין אף לדה"ר. וסתמא דטבל איירי במערב לדה"ר וכדמוקמינן סתמא דשבת (לד) כר"מ ומיירי לדה"ר. וממילא אתי נמי כר' דבדה"ר גם ר' מודה דגזרו ע"ש ביהש"מ וכמו"ש לעיל בשם הב"י והפוסקים. אך מתני' דאילן בעירובין (לב) דמשמע דל"ג ע"ש ביהש"מ. שפיר מוקי הש"ס כר'. משום דעכצ"ל דמיירי לדב"מ. דלר' בכה"ג ל"ג ע"ש ביהש"מ. דאי לדה"ר אף לר' גזרו. ואי רבנן הא אף לדב"מ ס"ל דגזרו. אמנם אידך מתני' דנתנו בראש הקנה בעירובין (לד) לא בעי לאוקמא בדה"ר וכר'. דאין בזה שום חידוש דהא כבר אשמעינן זה בסתמא דטבל. ומשו"ה ניחא לי' טפי לאוקמא ג"כ לדב"מ וכרבנן. דהשתא אשמועינן הא גופי' דאיכא רבנן דפליגי עלי' דר'. והשתא לפי"ז טעמא דטבל הוא משום דגזרו ע"ש ביהש"מ ומ"מ אתי' כר. מיהו התוס' לשיטתם דס"ל דרב יוסף לכו"ע אמר דא"מ אלא לדב"מ. ואף בדבר דלאו עיקר עירוב כדמוכח מקושייתם בתוס' לעיל (ל') ד"ה ככר. משו"ה לא אתי' להו שפיר מתני' דטבל כר' אי טעמא הוא משום דגזרו כו'

והנה בהא דלוקח יין מבין הכותים דמייתי ש"ס ביומא (נד) ובכ"מ. המעיין שם בפירש"י ותוס' בכל המקומות שמובא זה. יראה דעכ"פ ביהש"מ מותר לחלל מעש"ש על מעות שיש לו בתוך ביתו. דשי' רש"י שם בהא דמיחל ושותה. דמחלל המעש"ש בדיבורא בעלמא על מעות שבביתו. ובע"ש ביהש"מ איירי כמו"ש רש"י בב"ק (סט). ועי' בחי' מהרש"ל בעירובין (לז) שהוכיח כן. והתוס' שנחלקו על פירש"י בהא דמיחל ופי' דמתחיל ושותה לא נחלקו רק משום דכיון דלא קבע לו מקום א"א לחלל כאשר יראה הרואה בד' תוס' בכל המקומות הנ"ל ועי' חי' מהרמ"ל בגיטין (כ"ד) בתוד"ה ומיחל שכ' להדי' כן בדעת התוס'. דאילו הי' מקום קבוע הי' מותר לחלל. והנה פדיון הקדש בשבת ויו"ט אף דלא נזכר בביצה (לו) גבי שבותים שם מ"מ מצינו לרבוותא שכ' דדמי למקח וממכר דהוי שבות. וכ"כ התה"ד (סי' רס"ט) לענין פדה"ב והובא בב"י באו"ח (סי' של"ט) וכ"כ רש"י בביצה (כ"ז) ד"ה בבהמת קדשים. וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סי' קכ"ו) ושעה"מ (פ"ג מה' יו"ט) בשם חי' הר"ן ומאירי פ"ג דביצה. ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכ"א) ועי' צל"ח בביצה (כז) שהק' על הרמב"ם (פ"ב מיו"ט) שכ' דבהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט אסור לשוחטה משום מוקצה. והק' דהא בהמת קדשים בלאו איסור מוקצה יש איסור לשוחטה ביו"ט במומה שהרי צריכה פדיון וקשה לומר שיהא מותר לפדות ביו"ט דדמי למו"מ. וצ"ל בהא דס"ל לרש"י ותוס' דמחלל ביהש"מ על מעות שבביתו דדוקא בשבת ויו"ט עצמו אסור. אבל לענין הא דגזרו ע"ש ביהש"מ. דוקא פדיון גמור דנתינת מעות וכדומה. אבל הא דבאמירה בעלמא סגי כמו"ש רש"י ותוס' בגיטין (כה) וכ"כ בב"ק (סט) שבות כי האי ל"ג עליו ביהש"מ. וכעין מ"ש התוס' בסוכה (כג) ד"ה שני לענין קריאת שם וז"ל דקריאת שם כי האי שאומר שאני עתיד להפריש ל"ג עליו ביהש"מ. ובמו"מ עצמו לענין קנין בשבת מצינו דמחלקינן בכה"ג במקום מצוה. שהב"י באו"ח (סי' תקכ"ז) הביא בשם המרדכי דקנין קל דמתנה ע"י משיכה בלא ק"ס שרי במקום מצוה וכ"כ במג"א (סי' ש"ו סקט"ו) וכ"כ בשו"ת מים רבים חאו"ח (סי' ל') ושו"ת בית ישראל (סי' ב') ובחי' חת"ס לפ' לולב הגזול למד מזה ג"כ לענין הפקר שהוא קנין קל. וה"ה בביהש"מ דבשבות קל דחילול דבאמירה בעלמא דל"ג עליו. כצ"ל לפי מה דס"ל לרש"י ותוס' הנ"ל בזה

והשתא יאיר נתיב בד' רש"י במתני' דעירובין הנ"ל. דבטבל ניחא לי' דא"מ. אע"ג די"ל הואיל א"ב מתקן משום דגזרו ע"ש ביהש"מ וכמו"ש. אך בהקדש ומעש"ש הוק' לו. בשלמא הא דלא אמרי' א"ב מתשיל שפיר. דשחלה היא שבות וגזרו עליו ביהש"מ כמבואר להמעיין בתוס' עירובין (ל) ד"ה אלא ובמהרש"א שם. אבל הא תיקשי דאמאי לא נימא הואיל א"ב פריק על מעות שבביתו דכה"ג אינו אסור ביהש"מ כמו"ש לעיל ועי' מהרי"ט אלגזי לה' בכורות להרמב"ן בפ"ק (אות ח') שהביא בשם הרשב"א וריטב"א ותוס' רי"ד בהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו עש"פ מחולל למ"ד דדוקא דיעבד בב"מ (נז) ותמורה (כז) דדוקא באתי ליד גזבר. אבל בלא אתי ליד גזבר אפי' לכתחלה. וכמו לענין שאלה דמחלקינן בין אתי ליד גזבר או לא יעוי"ש. וע"ז מפרש רש"י דקושטא הוא דהוה אמרי' הואיל א"ב פריק רק כיון דאכתי לא פריק א"מ בו משום איסוה"נ וא"מ באיסוה"נ. כדס"ל לרש"י בל"ק דככר זה עלי. ולענין איסוה"נ ודאי דלא מהני סברא דהואיל כ"ז דאכתי לא פריק לי'. ועשו"ת שאג"א (סי' צ"ז) שכ' דמעש"ש אסור בהנאה. וכ"כ בס' דברי חיים חאו"ח בדיני לולב (סי' ב'). וכ"ש למ"ש לעיל דמתני' ר"מ היא ודאי דאין לערב במעש"ש. דהא סבירא לי' דמעשר שני ממון גבוה כמבואר בקדושין (נ"ב). וטעמא משום דכתיב לד' וביאר הרמב"ם (פ"ב מאישות) דאסור לעשות צרכיו במעש"ש משום דכתיב לד'. ולערב לדה"ר ודאי דהוה בכלל צרכיו ואסור: