ונגש הכהן יח

יהיב לי' מתנה משא"כ ירושה לא דמי כלל למכר שהוא ממילא. ולר"מ נמי איכא למידק דמנ"ל דמכר א"ר ולא מתנה דלמא גם מתנה בכלל המכר כיון דגם מתנה הוא כעין מכר. שהי' הנאה קודמת עבור זה וא"ר מכר וכל מיני מכר בכלל. ואין לומר דיליף מדאפיק לה רחמנא בלשון מכר ז"א. דלא מצי מפיק לה בלישנא אחרינא. דאי מפיק לה בלשון כולל כגון שביובל תשוב שדה לבעלים הו"א דגם ירושה ואינך דא"ח ביובל הם ג"כ בכלל זה. א"כ אין ראי' מלשון מכר דאין מתנה בכלל. ועכצ"ל דס"ל לר"מ דהמתנה הוה ממש כירושה בלא הנאה קודמת. וא"ש דפשיטא דאין לכלול מתנה בכלל מכר דאמרה תורה. ואי מתנה נמי חוזר ביובל הי' לה לתורה לגלות איזה ריבוי ע"ז. והשתא לפי"ז הא מסתברא דגם בסברא פליגי בזה. א"כ הדק"ל אמאי לא מייתי ש"ס פלוגתא דתנאי ולא אמר לימא בפלוגתא כו'

והנראה לפענ"ד בזה דהנה יש להעיר עוד בזה. דבעירוכין (ל"א) גבי בתי ערי חומה אמר התם בש"ס לצמיתות לרבות המתנה ודלא כר"מ ועוי"ש. א"כ קשה להך מ"ד דס"ל גבי ביהכ"נ דשרי משום סברא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו' וכן גבי גזלן. דאמאי לא הוה זה ב"כ הבכ"א דקיי"ל דא"מ והוה מיעוט לדעלמא כמו"ש תוס' בקדושין (ל"ה) ד"ה אלא וכמו"ש מהרש"א שם יעוי"ש. וכיון דמיעטתה התורה דבעלמא לא יהא דין המתנה כמכר מה מועיל בזה שום סברא וע"כ נלפענ"ד דבאמת נחלקו בזה רש"י ותוס' שם בקדושין דתוס' ס"ל דב"כ הבכ"א הוה מיעוט לדעלמא. ורש"י ס"ל שם דהא דאמרי' דא"מ דה"ה דלא ידעינן להיפך ג"כ מהלמד מב"כ ולכך כתב דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג ילפינן מבנין אב מראי'. ובלא זה לא הוה ידעינן בעלמא. ואע"ג דאיכא ב"כ לא ילפינן מינייהו דליהוי באחריני להיפך יעוי"ש ברש"י בד"ה מא"ל. וכן מפורש ג"כ ברש"י קדושין (מג) לענין אשלד"ע עיי"ש בד"ה ולמ"ד ש"כ דאי א"מ ממעילה וטביחה דיש שלד"ע משום דהוו ב"כ הבכ"א. בעינן לזה סברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין למימרא דאשלד"ע. והובא זה בנוב"י קמא חאה"ע (סי' ע"ח) ובס' דב"ח ה' חמץ (סי' י"ג) ועי' ש"ך חו"מ (סי' שמ"ח סוסק"ו) מש"ש בזה ועיי"ש בנוב"י שהגאון מוהר"צ מבראד האריך להביא ראיות מהש"ס כשי' רש"י ועכ"פ ד"ז במחלוקת שנוי'

והשתא עפי"ז י"ל דר"א ורבינא באמת כו"ע ס"ל כחכמים דר"מ דמצד הסברא גם מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו'. רק דהך דס"ל בביהכ"נ ובגזלן שאין דינו שם כמו מכר ממש הוא מטעמא דקרא דלצמיתות דגבי בתי ערי חומה וקרא דתשובו דגבי יובל הוו ב"כ הבכ"א וס"ל כתוס' דהוה מיעוט גמור. וכיון דמיעטה תורה להדי' לא מהני בזה שום סברא. וזמש"ש גבי גזלן דמתנה כירושה דממילא. וכן בביהכ"נ אמר במאי תיפקע קדושתה. כלומר כיון דמיעטה תורה דהך הנאה דמתנה לא יפעול מה דממון המכר פועל א"כ אין כאן הפקעה והוה כירושה דממילא. אמנם הך דס"ל שם דדינו כמכר ס"ל כשי' רש"י הנ"ל דב"כ הבכ"א א"מ לא כך ולא כך וקיימא מלתא אסברא

והנה לכאורה יש לבעל הדין לחלוק ולומר דהכא לכו"ע הוה מיעוט אפי' בחד קרא. דע"כ שי' רש"י בזה אינו אלא היכא דהסברא מנגדת למשמעות דב"כ. כמו הא דקדושין המובא לעיל. אבל היכא דהסברא חיצונה הוא כמו הקרא הוה קרא מיעוטא. כדמוכח מסוגיית הש"ס בכ"מ. וכן מבואר בתוס' יבמות (ג) ד"ה טעמא דכתב כו'. המעיין שם יראה דהכלל בזה הוא דכל היכא דהסברא הוא כמו הקרא כדהתם דמצד הסברא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ומדכתב רחמנא עלי' ביבום דלא לידחי. ילפינן מיני' מיעוט לדעלמא. דבעלמא דחי עשה ל"ת שיש בו כרת. משא"כ היכא דהסברא מנגד לקרא. וכתוב חד קרא נגד הסברא לגופי'. הוי זה לימוד לדעלמא. דבכל התורה כולה הוא כן. וכ"כ התוס' שם (ו') ד"ה טעמא א"כ ה"נ דלחכמים הוה הסברא כמו הקרא. והוה קרא מיעוט לדעלמא. ואידך קרא מיבעי לי' לגופי' ובזה לכו"ע אע"ג דהוו ב"כ. מ"מ הוה מיעוט לדעלמא. אך ז"א דהא באמת הוה קרא לגופי' אפי' היכא דמצד הסברא לא ידעינן לא כך ולא כך. ואז איצטריך קרא לגופי' וילפינן מיני' לדעלמא ושוב אתי קרא השני למיהוי ב"כ. וכ"כ בנוב"ק שם (סי' פ"א אות ט"ז) ומשו"ה דוקא לר"מ הסברא מכרחת דמתנה ודאי לא הוה בכלל מכר שאמרה תורה ביובל. דהא ס"ל דמתנה הוה בחנם בלא הנאה קודמת ופשיטא דמתנה בחנם אין זה מכר. אבל לרבנן נהי דאין להם סברא להכריח שאינו בכלל מכר כדס"ל לר"מ. דהא אינהו ס"ל דמתנה לא הוה בחנם בלא הנאה קודמת. עכ"ז גם להיפך אין להם סברא להכריח שיהא בכלל מכר שאמרה תורה. דדלמא דוקא מכר ממש ולא מתנה אע"ג דהוה כעין מכר אבל אינו מכר ממש. א"כ לרבנן בלא קרא לא ידעינן לא כך ולא כך והוה קרא לגופי'. והיכא דקרא לגופי' והוו ב"כ לא הוה מיעוט לשי' רש"י וקם אסברא

ובזה יבואר דעת הרמב"ם שפסק בהך פלוגתא דר"א ורבינא גבי גזלן דמתנה כמכר ומפקינן מהגזלן שהק' הראשונים דאיך פסק לחומרא בממון כמו"ש המ"מ (פ"ט מגזילה) ומש"ש המ"מ ביישובו ש"ד דאולי משום דמסתבר טעמא דמ"ד כמכר לדעתו ז"ל הוא כתפל בלי מלח. והוא תמוה מאוד דאיך נתחכם הרמב"ם ז"ל יותר מהש"ס עצמו שהכריעו ואתנחו סימנא דכ"מ דפליגי כו' והלכה כרבינא לקולא. אך לפמ"ש א"ש דהנה הגאון מוהר"צ מבראד שהובא בנוב"ק שם (סי' ע"ח) נפק ואשכח להוכיח מסתמא דש"ס בכ"מ כשי' רש"י. ושתיק לי' הנוב"י שם בזה. ועי' בס' דב"ח ה' חמץ (סי' י"ג) שהאריך להוכיח דשי' הרמב"ם כשי' רש"י בזה והוכיח כן מד' הרמב"ם (פ"ח מה' ע"א). א"כ י"ל דהרמב"ם תופס דמסתבר יותר שי' רש"י בזה לפי מה שנראה לו כן מסוגית הש"ס. וכמו"ש הגאון מוהר"צ הנ"ל וכיון דלפמ"ש עיקר מחלוקת ר"א ורבינא בזה הוא אי ב"כ הבכ"א הוא מיעוט או דלא ילפינן לא כך ולא כך וקיימא אסברא. י"ל דהכריע הרמב"ם דע"כ עיקר פלוגתייהו בזה הי' בבהכ"נ. ולפמ"ש לעיל דלא מסמנא לן מלתא היכא הוא עיקר הפלוגתא דר"א ורבינא. והיכן הוא צמיחת החומרא. הכריע הרמב"ם דעיקר הפלוגתא הי' בביהכ"נ. דאם גבי גזלן א"כ ס"ל לרבינא ע"כ דלא מפקינן מהגזלן. וע"כ דס"ל דב"כ דתשובו ולצמיתות הוא מיעוט גמור נגד הסברא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו'. א"כ איך פסק