ונגש הכהן טז

לא ליסתור אינש כו' עד דבני כו' דפשוט להש"ס דאחר דבנו ב"כ אחריתי מותר לסתור ולהמבואר לעיל דיש בסתירת ביהכ"נ איסור נתיצה. קשה אמאי יהא מותר לסתור אפי' אחר דבני ב"כ אחריתי. דהא אסור מטעם נתיצת אבן בעזרה. דהא ודאי דעדיין קדושת ביהכ"נ עלי' ומי הפקיע קדושתה. דהא אפי' העצים והאבנים עדיין הם בקדושתן כמו"ש המג"א (סקט"ז) אם לא שיפקיעו קדושתה ע"י מכירה וכדומה. ומזה יש לה"ר לכאורה לשי' המ"ב דלפי"ז א"ש. דהוא מטעם דכיון דבנו הביהכ"נ החדשה איפקע קדושה מהישינה וחל אחדשה. ושוב מותר לסתור דהא מותר לעשות אף דברים של גנאי וכ"ש דאין בזה משום נתיצה

אך יש לדחות זה. דדלמא באמת מה שאסור נתיצת אבן בביהכ"נ. אינו אלא בעת מצותן. כשהציבור מתפללין בו. דדוקא קדושת ביהכ"נ לענין שלא לנהוג בו מנהג בזיון אסור אף בחורבנה כמבואר במתני' בפ' ב"ה (כח) מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין. אבל איסור נתיצה דנפקא מקרא דכתי' ונתצתם את מזבחותם ל"ת כן לד' כמבואר בספרי. י"ל דאולי הוא דוקא בעת שמשמשין לקדושתן הראוי להם דהיינו שמתפללין בו. אבל כשאין משמש לקדושתו אין בו איסור נתיצה. ולכאורה יש להוכיח ממרדכי פ' ב"ה. וז"ל ושאל ה"ר אביגדור מר"י מווינא על בנין שבביהכ"נ שעשוי בבנין אבנים בתוך חומה מזרחית מפני שהיו מתקלקלים ס"ת המונחים שם מפני לחלוח הקרקע ועשו ארון עץ תלוש ומניחין בו הס"ת אם מותר להרוס הישן ולגנוז אבניו כדין תשמישי קדושה כו' ופשיעותא ליכא כאן כו' והשיב הר"י מווינא לא שאלת אלא אם מותר להרוס את הראשון ולגנוז את אבניו. אבל פשיטא לך דיש בו משום תשמישי קדושה כו' אין קרוי ארון הקודש אלא העשוי לנוי ולכבוד ולא לשמירה כו'. אבל זהו שעשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי כו' עכ"ל. הרי שלא השיב לו שמותר להרוס אלא מפני שאין בו משום תשמישי קדושה. אבל באותן דעשוין לכבוד דשפיר מקרי תשמישי קדושה מודה דאסור להרוס. והא כאן כבר נעשה ארון אחר וליכא בזה משום פשיעותא וכמו"ש בדברי השואל ופשיעותא ליכא כאן כו' א"ו דאיסור ההירוס הוא משום נתיצה. והא כאן אין משמש עוד לקדושתו הראשונה ואפי"ה יש בו משום איסור נתיצה

מיהו גם זה יש לדחות די"ל דהשואל נסתפק איך נחשב בנין זה שבחומה. אם נחשבהו מתוך בנין ביהכ"נ גופי'. כיון דהוא בנוי בתוך החומה. א"כ הוא עוד משמש למצותו. שהרי עדיין מתפללין בו ואסור לנתוץ. והשיב דלא מקרי זה תשמישי קדושה אפי' אם נחשבהו שלא מחומת ביהכ"נ והוא עשוי לשמירה לס"ת. וא"כ לא מיבעי דמותר לסותרו כיון דבנין בפ"ע הוא ואינו מחומת ביהכ"נ, אלא אפי' לגנוז את אבניו ג"כ א"צ מטעם דלא נעשה לכבוד אלא לשמירה ולא מקרי קדושה

שוב מצאתי אח"כ בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' ל"ב) שהאריך קצת דגם בבמה אסור לנתוץ אפי' בשעת איסור הבמות. והביא ראי' ממלכי יהודא החסידים שהיו עד חזקי' שלא הסירו הבמות וכ' שהוא משום איסור נתיצה. וחזקי' הסירם דסבר משום מגדר מלתא שאני ולפענד"נ דאינו מוכרח כ"כ. די"ל דהקריבו בבמות שלא בידיעת המלכים וכיון דלא ידעו לא נתצום. והכתוב מעיד לפי האמת רק הבמות לא סרו כו' וחזקי' שנודע לו מזה הסירם משום דליכא איסור נתיצה אחר שעבר זמן שימושם לקדושתם. ועי' בב"י ביו"ד (סי' רע"ו) שהביא בשם הר"י אסכנדרי שרצה להוכיח דמוחק את השם ע"מ לתקן שרי מהא דיומא (טז) וע"ז (נב) במזבח ששיקצו אנשי יון דבאו חשמונאים ונתצום וגנזום. ודחה זה דהתם א"א בענין אחר. ועי' בחת"ס חיו"ד (סי' רס"ד) שהק' על הרי"א הנ"ל. דהא אמר בש"ס התם דמזבח ששיקצו אנשי יון יצא לחולין משום דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה. א"כ בלא"ה אין בו משום איסור נתיצה, וכבר קדמו בזה הרדב"ז בח"ב (סי' תקצ"ו) אך י"ל דראייתו הוא לפי הס"ד דש"ס שם דעדיין לא ידע מהא דר"פ דובאו בה פריצים וחללוה שיצא לחולין. אך יש להעיר דכיון דלא רצו חשמונאים להקריב עליו עוד. כלתה שימוש זמן מצוותו ואין בו איסור נתיצה. ולהס"ד שם בש"ס ע"ז דמדאורייתא לא נטמא דא"א אוסר דבר שא"ש רק מחומרא דרבנן נתצום כמוש"ש רש"י ועיי"ש. י"ל דמשו"ה נתצום משום דלית בי' איסור נתיצה והש"ס מייתי מזה ראי' דמחמרינן מדרבנן שלא להשתמש בו. ועכ"פ מאי ראי' מייתי ר"י אסכנדרי מזה. ומ"מ י"ל דכ"ז שלא נבנה מזבח אחר אינו תלוי ברצונם להזניחו. ועדיין לא כלתה זמן קדושתו ומ"מ נתצום. ושפיר מביא ראי' דמשום ע"מ לתקן שרי

ולכאורה יש להכריע ממקומו דהא הך עשה דאמרה תורה ונתצתם את מזבחותם הוא מצוה שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ וגרשו את האומות ועבר זמן עבודתם. וע"ז נאמר לא תעשון כן לד' אלקיכם ותלאן הכתוב זה בזה. ש"מ דגם לאחר שעבר זמן מצוותם ג"כ יש בו משום איסור נתיצה. וכעין זה כתב החת"ס חיו"ד (סי' רס"ד) לענין מוחק ע"מ לתקן יעו"ש. אבל מ"מ אין זה ראי' דהא גם מ"ע דואבדתם את שמם אין הכונה שאנחנו מחויבים למחוק שם ע"ז בכל מקום שנמצא כתוב בכתב רק לאבד האליל עצמו ולהשחיתו. ועי"ז הוא ממילא איבוד שמו שישתכח מלב שהי' אליל ששמו כך וכך. וז"ל הסמ"ק (סי' ל"ז) לאבד שם אליל כו' וזה נוהג בזה"ז כו' לאבד ולבטל עבודת אלילים. והא דמבואר בגמ' דע"ז (מו) ותמורה (כח) דדריש מאבדתם את שמם לכנות לה שם גנאי. הוא ג"כ דע"י הכינוי והגנות תתבטל הע"ז עצמה. שיבושו מלגרור אחריה אבל למחוק שם ע"ז מן הכתב לא נמצא זה בשום מקום שיהי' זה מצוה ולא אישתמיט חד מהפוסקים דלימא הכי. עי' רמב"ם ה' ע"ז (פ"ח ה"ג) ושו"ע יו"ד (סי' קמ"ו סט"ז) שלא הזכירו אלא לכנות לה שם גנאי ולא מחיקת השם ומ"מ בלאו של לא תעשון כן קבלו חז"ל שהוא לאסור מחיקת השם הנורא גופי' מן הכתב. א"ו דלא תליין בהדדי. ואף דלא דמו לא איכפת לן. וה"ה בנתיצת אבן שהוא מל"ת כן י"ל דדוקא בזמן שימוש מצותם וקדושתם

פרט ד

ועתה נסורה נא ונראה ע"ד הראי' שהביא המ"ב