ונגש הכהן קלד

בס' דברי חיים חאו"ח ה' יו"ט (סי' י') ובקונטרס מים חיים שם (סי' כ"ב) ובשו"ת בני"ע חאו"ח (סי' י"ב). והעיקר בזה דאין לנו לומר בשום מצוה דדחי לשבות דדבריהם רק היכי דהם עצמם גילו לנו בזה. ואין מדמין גזרות חכמים זל"ז כמ"ש המג"א (סי' ש"ה סקי"א) ובשו"ת הרשב"א (סי' תצ"ט) ועכ"פ משום ב"ת לא דחינן יוט"ב דרבנן. וכה"ג לענין אמירה לא"י ביוט"א דמה"ת וכמ"ש הרמ"א באו"ח (סי' רע"ב ס"ב) דרוה"פ ס"ל דאסור אמירה לא"י אפי' במקום מצוה

ועפ"ז לא נהירא לי סברת פר"מ נ"י שכ' דהוה קולא לענין ב"ת דלפמ"ש הא אין החומרא דנפלים עושה הקולא בבל תלין. דהא גם בלא חששא דמיעו"נ ג"כ מקילינן ולא משגחינן על מצוה דב"ת משום חומר יוט"ב דדבריהם. דגם במת גדול דקברינן ליה ביוט"ב לאו משום ב"ת דחינן יוט"ב. רק משום כבוד הבריות וניוול המת. הא אי לאו הכי לא מקילינן ביוט"ב א"כ כל דאיכא למיחש שמא הוא נפל ואין כאן משום כבוד הבריות וניוול המת ודאי דחיישינן ולא מקילינן בחומר יוט"ב. וככ"פ לא שייך בזה משום קולא בב"ת. דאין החומרא דמיעו"נ עושה הקולא דהא בלא"ה מקילינן בזה וכמ"ש

מיהו בעיקר הדין נלפענ"ד דיפה הורה פר"מ נ"י. וכפסק השו"ע אבל לא מטעמיה דמר מהא דא"כ דאדרבה מהא דא"כ הרגיש הב"י קצת סתירה לדין זה לכאורה ולכן תי' עפ"י סוגיא דשבת מהא דמהלינן כו'. ובזה יתיישב גם דחיות המג"א. וד' הב"י שרירין וקיימין וכאשר יבואר בעז"ה. דהב"י הרגיש דלכאורה יש לחוש לשי' ה"ר יונה ובה"ג שהובא ברמב"ן במלחמות ד' ובר"ן פראד"מ דס"ל דבחלה ומת לכו"ע מת יעו"ש. ואף די"ל דמדרבנן קאמרי מ"מ הא עכ"פ לדעת הני רבוותא חומר איסור דרבנן רביע עלי'. ואלמוה לאיסור זה דאפי' בא"כ חולצת לאפוקי אתתא מתותי בעלה. ואף דיש לחלק דהתם איסור תורה. והכא איסור דרבנן מ"מ י"ל דהיכא דבשל תורה החמירו אף דיעבד. אולי באיסור דרבנן עכ"פ לכתחלה נחמיר. ולכן הביא הב"י ראיה ברורה מהא דמהלינן בשבת וכמו שיבואר

בהקדם ליישב דחיות המג"א מהב"י. וז"ל המג"א ול"נ דאין ראי' משם דהתם חי הוא משא"כ הכא דמת תוך ל' הוה ספק נפל כו'. ועוד דבשבת (קל"ה) כ' תוס' ובגמ' דמהלינן ממ"נ עכ"ל. והנה המעיין בגמ' שם בשבת ובשי' הראשונים שהובא בר"ן שם יראה. דלפי מה דנקטינן בזה לדינא. אין לחלק בין חי למת. ולכו"ע לרשב"ג נפל מן הגג הוא דין אחד עם חלה ומת. ונפל מן הגג הוא חי ממש דחזינן סיבתו ובא מבחוץ כמוש"ש רש"י שם בשבת יעוי"ש. ומ"מ יש היתר לרשב"ג משום ממ"נ. והא חזינן דאי לאו ממ"נ קשה לגמ' דאיך מהלינן לרשב"ג אלמא דחי דמי ממש למת לרשב"ג. ואי דגם תי' ממ"נ לא מהני אלא משום דחי עיקר חסר מן הספר. אך מה שהקשה מג"א דהתם משום ממ"נ יבואר דג"ז לק"מ

דבהא דמשני בש"ס דמהלינן ממ"נ יש להעיר לכאורה דהא מ"מ אכתי איכא שבות דרבנן. כמ"ש הנ"י פ' הערל שהביא הך ממ"נ שכ' שם ואי נפל מחתך בבשר בעלמא הוא וליכא אלא שבות דרבנן ע"כ. וכ"מ בירושלמי פ' נושאין על האנוסה (ה"ז) דאמרי' שם אר"י בר בון ויאות ממ"נ בן ט' הוא ימול, בן ח' נעשה כמחתך בשר בעלמא כו'. מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך ע"כ. ונראה שאיסורו משום טלטול מוקצה הוא. ועי' יבמות (פ) בן שמונה ה"ה כאבן ואסור לטלטלו. ועי' רמ"א ביו"ד (סי' רס"ג) דאין לקבור נפלים ביו"ט דאסור לטלטלו. ועי' בנוב"ק חאו"ח (סי' ט"ז) ובשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' קמ"ה) ובספר עיקרי דינים חאו"ח ס (סי' כ"ג אות א'). ועכ"פ כיון דאיכא שבות דרבנן. אמאי שרי הך שבות דהא כיון דספק מילה לא דחי שבת. יהי' מאיזה טעם או מגזה"כ בשבת (קל"ה) ערלתו ודאי ולא ספק. או מסברא כמ"ש התוס' שם והארכנו בזה לעיל בכלל ספק מילה בשבת. והא איכא טובא דרבנן דהעמידו גזירתם אפי' במקום מצוה של תורה וכמו שהבאנו לעיל. והר"ן בפ"ד דר"ה כ' גבי שופר דכל היכי דדאורייתא לא נדחה מפני המצוה. דרבנן ג"כ לא נדחה. והיכי דהעמידו דבריהם אין חילוק אי מלאכה דאורייתא ביומא דרבנן. או מלאכה דרבנן ביומא דאורייתא. וכ"מ בפר"ח או"ח (סי' תמ"ו) לענין שריפת חמץ ביוט"ב. ושם במג"א לענין טלטול מוקצה לטלטל החמץ ביו"ט דאורייתא ועכ"פ איכא לדון בזה טובא. ועכצ"ל דלפי המבואר לעיל לפמ"ש הפוסקים דהא דרשב"ג בסתם ולדות אינו אלא חומרא דרבנן בזה א"ש דלא החמירו אלא היכא דעביד איסור תורה. אבל אי אפי' נפל לא עביד אלא שבות דרבנן לא החמירו. וכ"מ בביצה (ל"ו) גבי ולא רוכבין יעוי"ש. ועי' רי"ט אלגזי (בפ"ד דבכורות) שהוכיח כן לרמב"ם. והביא כן בשם ס' יבין שמועה

וזהו מה שמביא הב"י ראיה ממילה. דלא החמירו חומרא זו דנפלים היכא דאפי' אי נפל הוא לא עביד אלא איסור דרבנן. ומלינן אף בקום ועשה ולכתחלה וה"נ לענין קבורת תינוק שמת תוך ל' יום ביוט"ב קוברין אותו ומחללין יו"טב אף לכתחלה דהא אין כאן אלא משום חומרת חכמים דלמא נפל הוא. והיכא דאפי' נפל הוא לא עביד אלא איסור דרבנן לא החמירו כלל וקם אדאורייתא וב"ק הוא מכח הרוב. ומיושב קו' המג"א ודברי הב"י נכונים

והנה המעיין בנימוק"י פ' החולץ ובפ' הערל יראה דעתו דספק בן ט' שנגמרו סימניו לא קיי"ל כרשב"ג אפי' לכתחלה. ומש"ש בפ' הערל וה"מ דבעי תרתי בספק בן ט' אבל בן ח' סגי ליה בשהי' או בגמר סימנים הוא ט"ס. ורמז לזה הגר"א באה"ע (סי' קנו) וצ"ל איפכא כמובן לחוש

ובשו"ת ב"ח החדשות (סי' ח') כתב דלרשב"ג עצמו לא אמר דקודם ל' נפל הוא רק בבן ח' ודאי שגמרו סימניו א"נ בסתם ולדות שלא גמרו סימניו. אבל בסתם ולדות שנגמרו שו"צ גם לרשב"ג הוא ב"ק יעו"ש. וכן מבואר בשו"ת חת"ס חאה"ע (סי' ע') דבגמרו שו"צ יש להקל לדינא. ועכ"פ לענין הלכה נראה דשפיר הורה מעכ"ת נ"י. ובחנם תפסו עליו בזה. דהא כבר הראינו לדעת דד' הב"י כנים וברורים. והרמ"א דשתיק ליה ולא הגיה לחלוק כדרכו ש"מ דהכי ס"ל. וכ"מ מהד"מ שהובא במג"א שם (סק"ה) ודאי דהכי נקטינן. וכ"פ בשו"ת ב"ח החדשות שם דעכ"פ ביו"טב ודאי דקוברין אותו כמת גדול. וכ"מ בטב"י קמא חאו"ח (סי' ט"ז) וכ"כ בספר עיקרי דינים (סי' כ"ג אות אי) בשם שו"ת דבר משה (סי' ל"ג) ושו"ת מטה אשר דכל שגמרו סימניו ומת תוך ל' קוברין אותו כגדול ביוט"א ע"י עממין וביוט"ב ע"י ישראל ולית כאן בית מיחוש והנלפענ"ד כתבתי

פרט ה

אמנם אח"ז רב ראיתי בס' העמק שאלה להגאון הגדול מו"ה נפתלי צבי יהודא ברלין נ"י האבד"ק וולאזין שהאריך קצת בענין זה בשאילתא (קס"ז סקי"ז) וכ' שם באיזה יסודות דלא כהאחרונים הנ"ל ודלא כמו"ש. ואחר העיון נלפענ"ד כמו"ש. לכן ראיתי לעורר על דבריו שם. הנה החליט דדעת בה"ג ורי"ף דעל כל פנים לר' שמעון בן גמליאל ספק מן התורה מהא דכ' דגבי א"א דח"כ אחמור רבנן דלא נייבם. ואי דאינו אלא חומרא הא מה"ת אסור לייבם. א"ו דהוה ספק מה"ת וספק דאורייתא מדרבנן לחומרא כשי' רמב"ם כנודע עכ"ד. הנה אכתי אין מיושב מה שהוציאו דין דאסור לייבם מרשב"ג דמשוי לי' ספיקא. דהא לרבנן דב"ק הוא כ"ש דלא נייבם. והכי הול"ל דלענין יבמה לשוק דשרו רבנן אהני לן טעמא דרשב"ג דמשוי לי' ספיקא דלא תינסיב ולכן נלענ"ד כמ"ש לעיל דקאי אבן ח' יעוי"ש היטיב (פ"ג) א"כ י"ל דבסתם ולדות ס"ל כרוה"פ דאינו אלא חומרא. עוד כ' שם להוכיח מדברי רש"י בנדה (מ"ד) דתנן תינוק בן יום א' מטמא בזיבה כו' וה"ה לאביו כחתן שלם וקאמר בגמ' כחתן שלם לענין אבילות מתני' דלא כרשב"ג כו' ופירש"י דקאי אכולה מתני' דמשוי לי' לבן יום א' ב"ק. הרי דלרשב"ג ספק מה"ת אפי' בדיני תורה דמיירי במתני'