ונגש הכהן קלה

עכ"ד. ולפענד"נ דשפיר כ' רש"י דלאו דוקא אאבילות. דה"ה דמצי קאי הקו' גם אהא דפוטר מן היבום ומאכיל בתרומה דנקטינן לי' לב"ק אפי' לקולא. וכן לענין טומאה היכא דמדרבנן אינו טמא אין שורפין תרומה וקדשים. וכ"כ בס' שושה"ע (כלל ט"ו) בביאור ד' רש"י בקדושין (פ') יעוי"ש. ומתני' משמע סתמא דשורפין. וכן בהא דהורגו חייב. לפמ"ש בשו"ת מהרי"ם (סי' ב') ובשו"ת עמו"א (סי' צ"ו) דאי מדרבנן חוששין לנפל לא קטלינן יעוי"ש פריך נמי דאמאי חייב

עוד יצא לחדש דבחי גמור שעדיין לא מת ב"ק הוא גם לרשב"ג ואע"ג דפריך בשבת (קלו) מימהל היכי מהלינן. מ"מ למאי דקיי"ל כאביי דמסיק שם מחלוקת כשאכלו ארי כו' ולא אמר כשהוא חי משמע דס"ל דבחי גם לרשב"ג ב"ק ודוקא מת ואפי' ע"י ארי עכ"פ המיתה הוי ריעותא אבל חי לא. וכ' עוד ואל תתמה בנפל מן הגג מאי נפ"מ הא אנו רואין סיבת מיתתו וה"ה כחי לפנינו. הא ל"ק דכיב"ז מצינו בתוס' ע"ז (ל) ד"ה פי תאנה אין בו משום גילוי שהק' מחולין (ט) ראה ציפור מנקר בתאנה חוששין שמא במקום נקב נקב ותי' שאני התם דאיכא ריעותא דניקורא ע"כ והרי אנו רואין סיבת הניקור מציפור מ"מ הוי ריעותא. ה"נ אחר שנולד בו ריעותא דמיתה יהיה מאיזה סבה חוששין שמא מתחלה נפל הי' עכ"ד. ולדעתי הקלושה אינו דומה. דבשלמא אם לא ראינוהו קודם שהגיע אליו הארי אם הי' חי ואנו מספקין אם מיתה זו חידש הארי או שכבר קודם שהגיע הארי הי' מת זה הוי דומה ממש לראה ציפור מנקר. דמיירי שלא ראה קודם הציפור אם הוה שלם מניקור. וכמו בא זאב ונטל ב"מ והחזירן נקובים שג"כ לא ראינו קודם הזאב אם היה שלם ואנו דנין על נקב זה אם חידשו הזאב או שכבר היה קודם הזאב. ובזה אמרי' שם דבריאה ל"ח שמא במקום נקב נקב ותלינן בזאב. ובציפור חוששין דחמירא סכנתא מאיסורא כדאמרי' שם בחולין (ט) יעוי"ש. אבל הכא בראינו שהארי חידש המיתה מה שייך בזה ריעותא. ובזה ה"ה כחי לפנינו. ועוד דאפי' לא ראינו קודם הארי נמי תלינן בארי באיסורא כמו בריאה. וכל שלא נדע ברור שמת מעצמו אין זה ריעותא להסתפק שמא נפל. גם מ"ש הגאון דאמאי לא אמר אביי בשבת (קלו) מחלוקת בחי נלפענ"ד דנחית לרבותא. דסד"א דוקא חי שיש להמתין ולברר עד שיהא אחר ל' בזה חייש למיעו"נ שלא לסמוך על הרוב. ואע"ג שכבר הוכחתי לעיל (כ"ז פ"ו) דלהמתין אין אומרים כלל זה דא"ס על הרוב במקום דאיכא לברורי יעו"ש. עכ"ז י"ל דרשב"ג ס"ל דהכא דמיעו"נ מיעוט המצוי כמ"ש תוס' בנדה (מ"ד) חיישינן לברורי אפי' להמתין. אבל באכלו ארי דמת לא קמ"ל דגם בשכבר מת וליכא לברורי. עוד כ' שם לפמ"ש רש"י בריש ב"ק בד"ה כתיב. דאדם אית לי' מזלא שאינו נוח להמיתו. ומזה כ' שם בהעמק שאלה מדאירע לו סיבה קרוב לומר שהי' נפל בלי מזלא עכ"ד. ותמוה שהרי רש"י כ' שם להדיא שאינו עלול להמיתו בדחיפת קרן מועט אבל בנגיחה בכח ובתחיבת קרן בגוף לא אמרי' זה יעוי"ש וה"נ באכלו ארי ונפל מן הגג. ועמ"ש לעיל (ריש פ"ו)

והנה בבה"ג (ה' מילה) גרסי' וז"ל ובן ח' דאמרי' דאסור לטלטלו דוקא דנסיב אתתא ומית בעל או בעל פעם ראשון ופירש ומניא ח' חדשים. אבל מיסמך עלוי טבילה דמני' ח' חדשים מטבילה לא. דאיכא נשי דמיעברי וחזיא דם ואיכא למימר דהאי בן ט' ואיכא דפסקא כמה יומי ולא מיעברא והדר מיעברא ואיכא למימר דהאי בן ז' הוא ומהלינן לי' בשבתא דאי חי שפיר מהיל ואי מת מחתך בבשר כדאמרי' בשבת (קלו) כו'. עכ"ד בה"ג. הרי מבואר דולד שנולד ח' חדשים מן הטבילה דאיכא למימר בן ט' הוא ואיכא למימר בן ז' ואיכא למימר בן ח'. וה"ז סתם ולד ממש לא מהלינן לי' בשבת אלא משום ממ"נ לבה"ג. ואי כהגאון העמ"ש דבחי ס"ל לבה"ג דגם לרשב"ג הוא ב"ק אמאי הוצרך בה"ג לטעמא דממ"נ. א"ו דחי ונפל מן הגג הוא דין אחד

ובהגיע דברי אלה לפני הגאון נ"י כתב אלי בישוב דבריו וז"ל הדיוק מפירש"י בנדה יפה. דודאי קאי על כל המשנה גם על הא דנוחל ומנחיל ואי מדרבנן גם לרשב"ג נוחל ומנחיל כמ"ש הגר"א באו"ח (סי' של"א) דבד"מ מוקמינן אד"ת ע"כ. ואני אומר דע"כ אכולא מתני' לאו דוקא. דגם אם נפרש דלרשב"ג ספק מה"ת. מאי קשיא לי' מזוקק ליבום ופוסל מן התרומה דודאי זוקק ופוסל מספק א"ו דלאו דוקא ועיקר מ"ש רש"י דאכולא מתני' קאי הוא דלא נימא דוקא אאבילות אלא דמקשה גם מאידך דתני במתני' היכא דלרשב"ג הדין להיפך וז"ב. עוד כ' במכתבו וז"ל. ומה שהק' ממ"ש דדוקא מת ואפי' אכלו ארי אין בזה השגה. דמדאכלו ארי ואירע לו סבה יוצא מן הרוב חוששין שהוא נפל ויצא מרוב ולדות ומכש"כ באדם הוא ראיה שאין לו מזלא ע"כ. וכבר נתבאר לעיל דלענ"ד א"א לומר כן. עוד כ' וז"ל וע"ד שכ' בה"ג האי ממ"נ הרי מבואר יפה בזה"ל ואיכא דפסקא כמה יומי כו' ואיכא למימר האי בן ז' הוא ומהלינן משום ממ"נ הרי קאי על ספק ב"ז אבל ספק בן ט' גם לרשב"ג ב"ק הוא כיון דהוא חי [כונתו לחלק דבסב"ז לא אמרי' רוב ב"ק הם כמ"ש הק"נ בשבת פראד"מ עיי"ש] ע"כ. ולפענ"ד לשון בה"ג סובל כמ"ש. עוד כ' וז"ל וע"ד מש"כ מעכ"ת בפי' ד' בה"ג ורי"ף דמיירי בבן ח' ודאי איני מסכים. דא"כ האיך מסיים ולענין אבילות אקילו בה רבנן וע"ז מייתי עובדא דרב דימי וכ"ז לא שייך אלא בסתם ולד עכ"ל. והמעיין בדברינו לעיל (פ"ג) יראה שהרגשנו בזה וישבנו זה יעוי"ש

תו כ' הגאון נ"י במכתבו אלי. הנה הב"י בבד"ה באה"ע (סי' קס"ו) יישב דעת הרמ"ה במת ולד תוך ל' יום ועבר וייבם לא תצא והוא תמוה דכיון דספד"א הוה לן למיזל הכא והכא לחומרא וכ' בבד"ה ליישב דמשמע לי' שזהו ספיקא דרבנן וכמ"ש הרמב"ם סופ"ב עכ"ל. ותמוה דהא מה"ת רוב ב"ק הם. אע"כ דמפרש הב"י מ"ש רמב"ם לענין א"כ דא"ח משום ספק דבריהם. היינו דספק תורה הוא ומדרבנן לחומרא. וכעין זה מפרש הר"ן בשבת (כג) לשון הש"ס ספק דבריהם לא בעי ברוכי יעוי"ש. ומש"ה ס"ל להרמ"ה דאם ייבם אין מוציאין משום דספד"א אינו אלא מדרבנן לחומרא. אמנם נראה יותר לפרש דברי רמב"ם כמ"ש הגר"א באה"ע (סי' קנ"ו) לפרש מ"ש הרמב"ם שהוא ספק דבריהם שהוא חומרא מדרבנן מדפסק (ספ"א מנחלות) דבן יום א' נוחל ומנחיל. ואי הוי פסק הרמב"ם שהוא ספק מה"ת האיך מוציאין מספק ממון מחזקת בעליהם אלא פסק הרמב"ם שהוא ספק מדרבנן. ולא שהרמב"ם חולק על רבותיו בה"ג ורי"ף אלא דס"ל דלא קיי"ל כרשב"ג אלא מדרבנן ומה"ת הלכה כחכמים וכיב"ז הוא בתוס' יבמות (קיט) ד"ה מחוורתא יעוי"ש מש"ה בירושה הלכה כחכמים. אך הראב"ד שהשיג ע"ז ס"ל דקיי"ל כרשב"ג לגמרי משו"ה הוה ספק דאורייתא ואין מוציאין. ולמדין מזה דגם דעת הראב"ד שהוא ספק מה"ת עכ"ל הגאון נ"י. הנה מ"ש ליישב ד' ב"י בביאור ד' הרמ"ה בזה דפח"ח וש"י. כי דעת הרמ"ה וביאור ב"י כבר צוחי עלי' בבי מדרשא ותמהו רבים באין פותר. א"כ דחיק ומוקים אנפשי' דע"כ ס"ל להרמ"ה דהוה ספק תורה וספד"א מותר מה"ת. אך מ"ש הגאון נ"י במחלוקת הרמב"ם וראב"ד (סופ"א דנחלות) א"צ לזה. דבפשיטות א"ש ד' רמב"ם דבד"מ לא אזלינן בתר דרבנן גם לרשב"ג. אך נלפענ"ד לבאר עפימ"ש לעיל (כ"ו פ"ח) דלרשב"ג הוי מיעוט נפלים מיעוט המצוי כמ"ש תוס' ביבמות (לו) ונדה (מד) ולרבנן הוי מיעוד"מ כמ"ש הגהמ"ר בכתובות פ' אלמנה ונ"י ר"פ האשה בתרא ביבמות יעוי"ש ומש"ה גם בממון הולכין אחר רוב ב"ק ועי' מ"ש לעיל (כ"ז פ"ד) דטעמא דא"ה בממון אחה"ר משום סמל"ח מיהו במיעוד"מ לא אמרי' זה כמ"ש רא"ש פ"ק דחולין (סי' טז) ולפ"ז בפשיטות מיושב ג"כ מה שהק' הגאון נ"י במכתבו והובא לעיל דרש"י בנדה (מד) דמפרש אכולא מתני' פריך דלא כרשב"ג ואי רשב"ג לא מחמיר אלא מדרבנן שפיר מודה דבד"מ מוקמינן אדאורייתא. ומאי פריך לרשב"ג מנוחל ומנחיל ולפמ"ש א"ש. דלרשב"ג הא א"ה בממון אחה"ר. אך לרבנן דס"ל דהוה מיעוד"מ גם בממון הולכין אחר רוב זה. א"כ י"ל דראב"ד בפשיטות פוסק כרשב"ג. ורמב"ם ס"ל דמה"ת הלכה כחכמים וכמ"ש הגאון נ"י. ועמ"ש שם (כ"ו פ"ח וכ"ז פ"ד) ויתבשמו הדברים

פה מקום אתי לתת זכרון וציון לנפש ידידי וידיד בית ישראל, הרב החריף, המשכיל ושלם, שלשלת היוחסין, צדיק וישר, אוהב עמו וחובב אדם, מעוז לדל ומחסר לנפשות עגומים, ליקרת רוחו וטוהר לבבו אין ערוך, הגביר המפורסם ר' צדוק בר זאב הלוי זללה"ה ראפפארט שנפטר ביום שישי לחודש תמוז תרל"ט ומ"כ בקאונא תנצב"ה. לאור באור החיים, אמן.