ונגש הכהן קלג

שתהא מותרת לשוק. ואתי רשב"ג למימר דספק הוא דדלמא הוא נפל ואסורה לשוק. א"כ אין זה רק חייבי לאוין. שוב ראיתי אח"כ שהגאון דב"ח חיו"ד (סי' ב') עמד בזה והניח ד' רי"ף הללו בלי יישוב

ולכן נראה בהקדם ד' בה"ג (ה' מילה) וז"ל ת"ר כו' בן ח' אין מחללין את השבת ספק ב"ח א"מ ואפי' שהא כ"ט יום ה"ז נפל כו' ובן ח' דאמרי' לא משכחת לה אלא כו' בעל ופירש הא לא"ה מהלינן בשבת משום ממ"נ אם חי שפיר ואי מת מחתך בבשר יעוי"ש. אח"כ מייתי הא דשבת (קל"ו) אתמר מת תוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אמר רבינא אם אשת ישראל היא חולצת ואם א"כ א"ח. ורב שרבי אמר אפי' לכהן חולצת. והלכה כרבינא דאמר כל שלא שהא ל' יום נפל הוא וה"מ למשריא לאתתא לעלמא אבל אסורה לייבם דתני' רשב"ג כו' הא לא שהא ספיקא הוה לגבי אשת אח דח"כ כו' ככל לשון הרי"ף הנ"ל ממש עכ"ל ודבריו תמוהין טובא במ"ש דהלכה כרבינא דאמר כל שלא שהא ל' יום נפל הוא. דהא בהא כו"ע ס"ל הכי. ואדרבה איהו משוי ליה טפי ב"ק מרב שרבי' וס"ל בא"כ דא"ח. א"ו דט"ס הוא וצ"ל והלכה כרבינא עם נקודת ההפסק. והיינו במה דס"ל בא"כ דא"ח ודלא כרב שרבי'. וכ"ה שם בבה"ג (ה' יבו"ח) שמביא פלוגתא דרבינא ורב שרבי' ומסיים עלה והלכה כרבינא ותו לא. וה"נ הכא. ואח"כ הוא דיבור חדש. וצ"ל ודאמרי' אע"ג דחי כ"ע יום כו' וקאי אדלעיל אבן ח' דלשון זה כ' שם גבי בן ח' לעיל. דבענין ההוא נחית לפרש בן ח' בכל דבריו שם כאשר יראה הרואה. וכהא דאמר מקודם ובן ח' דאמרי' לא משכחת כו' הא לא"ה הוי סב"ט או סב"ז ומחללינן שבתא ומהלינן יעוי"ש. ומייתי באמצע פלוגתא דרבינא ור"ש בסתם ולדות וסיים לה דהלכה כרבינא ושוב חוזר לבן ח' למימר דכיון דאמרי' שהוא נפל סד"א דנייבם קמ"ל דאסור מדתני' רשב"ג כו' הא לא שהא ספיקא הוה. דהא עיקר פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בזה הוא בבן ח' כמבואר בתוספתא דשבת (פט"ז) דלרבנן נפל גמור הוא ומותר לייבם ולרשב"ג הוה ספק דלמא אשתהי כמבואר ביבמות (פ) ומש"ה מהני ליה שהא ל' יום וחתרו הראשונים דמנ"ל לש"ס בשבת (קל"ו) דפליגי נמי בסתם ולדות להיפך דלרבנן ב"ק הוא ולרשב"ג ספיקא יעוין מזה בתוס' שבת (קלו) ויבמות (פ) ובחי' רשב"א שם באורך. ואי דמיירי בסתם ולדות א"צ בה"ג לכל האורך הזה במ"ש ודאמרי' אע"ג דחי כ"ט יום כו' ה"מ למשרי' כו' אבל אסור לייבם מדתני' רשב"ג כו' עד סוף לשונו שם דבפשיטות אסור לייבם לכו"ע דרוב ולדות ב"ק הם ומהיכי תיתי סד"א דנייבם. א"ו דקאי אבן ח' דלרבנן נפל ודאי ומייבם איצטריך לאשמועינן דלא נייבם מדרשב"ג דקיי"ל כותי' והא דאיצטריך לסיים דבאבילות לא אחמור רבנן. והא בבן ח' מה"ת לא מתאבל וגם לרבנן כיון דנפל הוא לא מתאבל. הא ל"ק דסד"א דלרשב"ג דמחמיר מדרבנן דלמא אשתהי וב"ק הוא לענין אבילות ג כ מחמיר קמ"ל דלא החמירו אלא היכא דהאיסור עצמו איסור תורה. ומשום דעיקר פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בתוספתא דשבת (ט"ז) הוא בבן ח' כמפורש שם להדיא מש"ה מפרש ד' רשב"ג לענין בן ח'. והנה ד' רי"ף לקוחים אות באות מד' בה"ג. מתפרשין דבריו נמי בבן ח'. ושם ברי"ף אח"כ מייתי דהלכה כרשב"ג. ואח"כ מייתי עובדא דרב דימי לענין אבילות ופלוגתא דרבינא ורב שרבי' לאשמועינן דפליגי נמי בסתם ולדות. א"כ לפי"ז י"ל דבסתם ולדות ס"ל לבה"ג ורי"ף כרוה"פ שהוא חומרא דרבנן

פרט ד

ואכתי יש להעיר בנידון דפר"מ נ"י. מה שלא העיר הוא ולא החולק עליו. והוא משי' הר' יונה שהובא בר"ן פראד"מ. דס"ל דבין לאביי ובין לרבא שם בשבת (קלו) במת מעצמו לכו"ע מת יעוי"ש. ושי' בה"ג שהובא ברמב"ן במלחמות ד' שם דגרסינן במילתי' דרבא מת ביום ל'. אבל תוך ל' גם בא"כ חולצת. ובתוס' יבמות (לו) כ' תוס' כן בשם רש"י. אך מ"מ אי משום הא לא איריא. די"ל ל דבאמת גם בה"ג והר' יונה מדרבנן קאמרי דמחמירין אף דיעבד. דטובא איכא גזירות חכמים שהחמירו אף דיעבד. והא לרשב"ג הסכימו הפוסקים דמדרבנן קאמר לה. ומ"מ מבואר בגמ' יבמות שם וברי"ף. דהא דבא"כ דקיי"ל דא"ח הוא משום דבכה"ג הוא דעבדינן כרבנן. וע"כ דלרשב"ג אף בדיעבד אסור אף דעיקר החומרא הוא דרבנן. וא"כ י"ל ג"כ בהא דאביי דפיהק ומת לכו"ע מת כמבואר שם בשבת. וס"ל לבה"ג דה"ה חלה ומת. היינו מדרבנן

ומעתה נשוב לעיקר הדין בזה. הנה פר"מ נ"י כ' בזה דאע"פ שהמג"א דחה ראייתו של הב"י. מ"מ הדין אמת מהא דא"כ דא"ח ובאשת ישראל חולצת. דמוכח דלא קיי"ל כחומרא זו רק באשת ישראל ומשום דליכא פסידא. אבל במקום בל תלין ליתא לחומרא דאין זה חומרא אלא קולא לענין בל תלין ע"כ. ולפענ"ד קשה לסמוך על סברא זו. די"ל דבא"כ שפיר שבקינן לחומרא זו ומוקמינן אדאורייתא. ואף דעברינן אאיסור יבמה לשוק דרבנן. מ"מ י"ל דגדול כח הדיעבד וכמ"ש לעיל (פרט א') בשם המשכ"י. ואף שחלקו עליו כל האחרונים בעיקר הדין וכמ"ש לעיל. מ"מ עכ"פ לענין דרבנן ודאי די"ל כן. אבל איך נדון לדין דהכא ג"כ לענין קבורה ביו"ט. דגם הכא שבקינן לחומרא דנפלים ולמיקם אדאורייתא. לעבור איסור דיוט"ב לכתחלה ובקום ועשה. א"כ לא דמי כי אוכלא לדני

ומ"ש דהוה קולא לענין ב"ת. הנה לפמ"ש הגאון חת"ס חאו"ח (סי' קמ"ה) וז"ל ואומר אני להתיר איסור מלאכה דמה"ת ביוט"ב לצורך מצוה א"א. שהרי בביצה (ו) בעי למימר היכא דלא אשתהי לא מחללינן יוט"ב. ונהי דלא קיי"ל הכי. דמשום דלענין מת כחול שוי' רבנן. דמשום כבוד הבריות וניוול המת שרי. מ"מ קשה תיפוק ליה משום מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא ולאו דבל תלין. אע"כ משום מצוה דמה"ת לא דחי יוט"ב עכ"ל. וצ"ל לפי"ז דהא דנפלים אין קוברין ביוט"ב כמ"ש הטור באו"ח (סי' תקכ"ו) בשם רבוותא קמאי. הוא משום דבנפלים ליכא כבוד הבריות וניוול המת. וכעין מ"ש בחת"ס הנ"ל מצינו דוגמתו בפר"ח או"ח (סי' תמ"ו) שכ' שאסור לבער חמץ ביוט"ב ש"ג. משום דהעמידו דבריהם אף ביוט"ב שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוה בשוא"ת. ועי' מג"א (סי' תמ"ב סק"ב) ועוד במג"א (סי' תקפ"ו סקכ"ג) ועיקר הך מלתא דשבות במקום מצוה הוא ענין רחב והארכנו בזה במקו"א. ועי' מזה באורך