ונגש הכהן קלב

(פ"ז מאישות) באומר הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמיך. דמבואר שם להנוב"י. דאין דרבנן מועיל לדאורייתא. אך לפמ"ש הגאון מוהר"ם שם בדעת הרמב"ם ס"ל לרמב"ם דדרבנן מועיל לדאורייתא. ונראה דדבריו נכונים. וכבר נפק דק ואשכח בס' ארצות החיים (סי' י"ג) י"א מקומות ברמב"ם. שדבריו ברור מללו. דדרבנן מועיל לדאורייתא. והשתא לפי"ז מיושב קו' נוב"י מהא דר"ה גם לדעת הרמב"ם

ומ"ש בנוב"י שם דאסור מה"ת משום סמוך מיעוט נפלים לחזקת אינה זבוחה והוה פלגא ופלגא. יעוין בחו"ד (סי' ק"י) ושו"ת חת"ס חיו"ד (סי' כ"ה כ"ו) ושו"ת ברית אברהם (סי' כ"ב) ושו"ת רעק"א (סי' קצ"ח) ושו"ת משיבת נפש (סי' מ"ח) ובית מאיר ליו"ד (סי' כ"ג) וכולם ד"א אמרו. דדוקא במעשה השחיטה גופה שמא שהא ושמא דרס. בזה מוקמינן אחזקת א"ז משא"כ במידי דמעשה השחיטה היה כהוגן. רק שהוא דבר דלא מהני ליה שחיטה כגון ניקב הושט בזה לא שייך לאוקמא אחזקת א"ז. א"כ ה"נ בספק נפלים. דשחי' עצמה היה כהוגן רק דאי נפל הוא לא מהני לי' שחיטה אין דנין בזה חזקת א"ז]

איברא דבעיקר שי' רש"י בב"ק (י"א) ורי"ף פראד"מ. נלפענ"ד דיש לפרש דבריהם באופן דס"ל כהסכמות הפוסקים ועפמ"ש האחרונים דלרשב"ג עצמו א"כ אינו אלא דרבנן וכמו שיבואר

פרט ב

גרסינן בב"ק (יא) אר"א בכור שנטרף אין פודין אותו וכן תני רמב"ח ממשמע שנא' פדה תפדה יכול אפי' נטרף קודם ל' יום ת"ל אך חלק ע"כ. וכ' רש"י וז"ל נטרף נהרג ובמת מעצמו לא איצטריך דהא כתיב ופדויו מב"ח תפדה אבל נהרג איצטריכא ליה דלא אמרי' אילו לא מיקטל הוה חי וליפרקיה קמ"ל ע"כ. וכ' התוס' פ"ה שנהרג ובמת מעצמו כו' משמע קצת דאי קים לן דכ"ח וחי הוה חייב לפדותו וקשה דבפ' יש בכור כו' א"ו דגזה"כ הוא דאפי' קים לן דכ"ח צריך ל' יום כו' ע"כ. ומדכתבו בקושייתם משמע קצת כו' משמע דרצונם דאין הכרח כ"כ לפרש ד' רש"י דטעמא דקרא משום ספק נפל באופן דבקים לן דכ"ח פודין קודם ל'. ולכן נראה די"ל דבאמת גם רש"י ע"כ ס"ל דגזה"כ הוא ואפי' בקים לן דכ"ח א"פ קודם ל' יום ועיקר ד' רש"י סובבים לענין לפדותו אחר ל' יום אע"ג דליתיה לבן שהוא דבר הנפדה בשעת הפדיון. והוא עפ"י המבואר בבכורות (נ"א) מת לאחר ל' אע"פ שלא נתן יתן מנלן אר"ל אתיא ערך ערך מעירוכין יעוי"ש מיהו הך ערכך גבי ופדויו מב"ח כתיב. אבל קודם ל' דלאו ב"ח לא ילפינן מהכא אך אי לא אך חלק הו"א לריבויי מפדה תפדה גם מת קודם ל' דחל החיוב ותו לא פקע ומחויב לפדותו אחר ל'. קמ"ל אך חלק דז"א ופדה תפדה אתי לגוסס כמבואר בנ"י בסוגין. ומ"ש רש"י בזה לחלק בין מת לנהרג ה"פ דהוקשה לו דאמאי נקט הש"ס נטרף ולא מת סתם. ולכן כ' דמש"ה נקט הש"ס נטרף. משום דלמת מעצמו א"צ לאך חלק. דמקרא דופדויו מב"ח נפק"ל דא"פ אותו. דהא ודאי כיון דכבר מת קודם ל' יום לאו בן חודש הוא. ומ"מ בנהרג אי לאו אך חלק הו"א דפדה תפדה אתא לרבויי דפודין אותו ביום ל"א אע"ג דליתיה בשעת הפדיון. וכי תימא מאי ראית למעט מת מעצמו ולרבות נהרג. ע"ז אתי רש"י לפרש. דהיה בדעת הך ס"ד למימר דמת גרע מנהרג. דהא ודאי דסתם ולד מיחשיב ב"ק מכח רוב דרוב ולדות ב"ק הם. מיהו זהו בחי או בנהרג דהמיתה בא לו ממקום אחר וכמ"ש רש"י בשבת (קל"ה) יעוי"ש אבל מת מעצמו י"ל דריעותא דמיתה מפיק ליה מרוב. ומש"ה קראי הוו מוכחי ליה הכי להך ס"ד לחלק בין מת לנהרג. ולא מתרצו קראי בלא"ה. דמפדה תפדה מרבינן אע"ג דליתיה א"כ הך מיעוטא דממעטינן מב"ח במאי מוקמינן ליה. ומש"ה עכצ"ל ולחלק דמת מעצמו לאו מרובא הוא ומש"ה לא פדינן ליה דדלמא לאו ב"ק הוא. דהא ודאי דלא איצטריך למעט מי שהפילתו אמו או בן ח' חדשים. דכה"ג ודאי דלאו בני חיובא נינהו כלל. דחיובא ודאי בלידה עכ"פ תליא ובן ח' חדשים הוא נפל גמור כמבואר ביבמות (פ) ועי"ש בחי' הרשב"א ומש"ה מוקמינן מיעוטא למת מעצמו. דבר מן דין דליתי' בשעת פדיון. יש לחוש שמא לאו ב"ק הוא. אבל נהרג דבחזקת ב"ק הוא רק דליתיה בשעת פדיון ע"ז אתי פדה תפדה לרבויי. כ"ז היה סובר הס"ד אי לאו אך חלק וכה"ג אי' בכ"מ בש"ס היכא דאיכא ריבויא ואיכא נמי מיעוטא דמוקמינן מיעוטא לחדא מלתא וריבויא למלתא אחריתא ופריך הש"ס ומאי ראית ומשני מסתברא כו' כהא דיבמות (כ) אי הכי חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומאי ראית מסתברא כו' ושם (ע"ד) ואיפוך אנא מסתברא תרומה עדיפא שכן כו' ובב"ק (כד) מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות ובשבועות (לד) מסתברא ממעילה הו"ל למילף שכן כו'

אמור מעתה דלפי"ז יש לדחות מה שרצה פר"מ נ"י ומי שחולק עליו להוכיח דשי' רש"י דקודם ל' יום הוא ספק ב"ק מה"ת וכמובא לעיל (פ"א) וכן ראיתי לקצת אחרונים שרצו לומר כן. דלפימ"ש י"ל דכ"ז כתב רש"י לפי דעת הס"ד. דלהס"ד ע"כ קראי הכי מוכחי ליה ולא מתרצו בלא"ה. אבל למסקנא דאך חלק. ופדה תפדה לגוסס כמ"ש נימוק"י בסוגין. שוב א"צ לחלק בין מת לנהרג וכל הולדות הם בחזקת ב"ק מכח רוב ואפי' מת מעצמו אמרי' דמת כשאר הבריאים. וכהסכמת הפוסקים המבואר לעיל. ומעתה נבוא לבאר דעת הרי"ף

פרט ג

כתב הרי"ף בשבת פראד"מ וז"ל תני' רשב"ג אומר כו' הא לא שהא ספיקא הוה. לגבי אשת אח דמחייבי כריתות הוא אחמירו ביה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספד"א לחומרא כו' עכ"ל. וע"ז נתלו איזה אחרונים לדון דס"ל לרי"ף דסתם ולדות הוו ספק מה"ת עכ"פ לרשב"ג. והנה לבד מה שאינו מוכרח די"ל דה"ק דאיסור זה אם הוא נפל פוגע בחיסור תורה מש"ה חששו לו חכמים כיון שהאיסור בעצם הוא איסור של תורה משא"כ במידי דעיקרו מדרבנן. וכה"ג מבואר בעירובין (פו) וסוכה (טז) ע"כ לא אמר ר"י אלא בסוכה דאיסור עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא. ועיי"ש בפירש"י והכונה דמצד עצם האיסור הוא חמיר טפי. אע"ג דעכשיו אנו דנין עליו לענין דרבנן. אך בר מן דין אנכי תמה איך לא הרגישו דד' רי"ף תמוהים בלא"ה. במ"ש דגבי אשת אח דמחייבי כריתות כו'. דהא באמת מה שאנו דנין עליו הוא לענין איסור יבמה לשוק שאינו אלא איסור לאו. דהא לענין שתהא אסורה להתייבם. גם לרבנן אסורה. דלדידהו הוה ב"ק מכח הרוב. ורשב"ג דפליג אינו אלא דמחמיר במה דרבנן מקילין ע"פ הרוב