ונגש הכהן קל

הק' הרא"ש בהא דאמר רב הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל ס"ל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר וטעם מחלקותם מוקי בגמ' דפליגי בהולך אי הוה כזכי ושמואל ס"ל דהולך לא הוה כזכי והק' הרא"ש דהא קיי"ל דתופס לבע"ח במקום שלא ח"ל לכו"ע קנה וא"כ אפי' אי תן לא הוה כזכי מ"מ הא גם בע"כ יכול לתפוס ותי' דגם בתופס יכול לומר לו או קבל אחריות עליך או תחזיר לי יעוי"ש והשתא נהי דלכו"ע תופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים קנה. היינו משום דלא חב בתפיסתו לשום אדם. דאע"ג דבהא דגיטין (יא) גבי תן שחרור זה לעבדי דאין האדון יכול לחזור בו ומשום תופס לבע"ח במקום שח"ל דלא קנה כמבואר שם וכ' הר"ן דאי קנה בחב לאחרים יכול השליח הולכה דאדון לעשות עצמו ש"ק דעבד אף דחב בזה לאדון שלא יוכל לחזור בו. הרי אף דלא חב אלא לאדון מקרי חב לאחרים. מ"מ בלוה שאני שהוא מחויב לפרוע חובו לא מקרי זה חב לבעה"מ שהוא הלוה במה שתופס לבע"ח. דלא מיקרי חב לאחרים אלא אם האחרים אינם מחויבים לקבל זה החוב. אבל כל לוה הא מחויב הוא לפרוע. אמנם כ"ז בכל תופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים. אבל בלוה שאמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אי הולך לאו כזכי שיכול לטעון לתופס קבל עליך אחריות ואם לאו תחזיר לי והתופס אינו רוצה. א"כ תפיסה זו הוי חב ללוה כמו באדון. דה"נ הא אינו מחויב לקבל זה החוב שיהא הוא חייב באחריות ולא התופס ולא יוכל לחזור בו. א"כ כיון דמסקינן דרב ספוקי מספקא לי' אם הולך כזכי או לא. ע"כ דס"ל לרב דאי הוה פשיטא לן דהולך לאו כזכי יכול לחזור בו והשתא אי ס"ל לרב דתופס לבע"ח במקום שח"ל קנה אמאי יכול לחזור בו הא דמי ממש להא דשטר שחרור דאדון. אע"כ מוכח דרב ס"ל דבחב לאחרים לא קנה

איברא דעיקר הקו' שהקשו על האחרונים דס"ל דאביה א"י לתפוס משום דחב לבעל מהא דגיטין (סג) לק"מ לפענ"ד. דדוקא בהא דגיטין דמספקא לי' לרב אי הולך כזכי ואין מוציאין מן התופס התם שפיר הוה זה ספק חב. דהא אי תן כזכי לא הוה חב כלל. אבל התם גבי בעל וכן בכל מקום דהוה ספיקא דדינא ותופס ע"י שליח לא הוי ספק חב אלא ודאי חב. דהא בכל תופס בספיקא דדינא ע"י שליח הא גם המשלח לא יוכל לתפוס לכתחלה מן המוחזק מספק וא"כ בתפיס השליח אין זה ספק חב לאחרים כלל דאי כדין תפס כגון הא דאה"ע (סי' ע"ז ס"ג) ברמ"א שתפס אביה בשבילה דאם הדין עמה ה"ז כתופס מן הלוה לבע"ח במקום שאין בע"ח אחר דלא הוה זה חב מפני חובתו של לוה. ואם אין הדין עמה א"כ תפיסתו לאו כלום הוא ומה שייך בזה מ"ש הח"מ שם דחב לבעל. א"ו דהחוב הוי דאי לאו תפיסת אביה לא היתה יכולה להוציא מן הבעל עפ"י דין מספק ואין הבעל מחויב לפרוע לה מספק ומשו"ה הוי תפיסת אביה חב ודאי דהא אינו מחויב לקבל עליו חוב זה כמו שמחויב הלוה לפרוע לבע"ח ומשו"ה תופס לבע"ח וליכא בע"ח אחר קנה אבל הכא דמי להא דאדון דעבד. וכיון דהכי הוא כל תופס ע"י שליח בספיקא דדינא הוי זה חב ודאי. משא"כ בהא דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו שהבע"ח בעצמו יכול לתפוס לכתחלה שהרי הוא חייב לו א"כ על עיקר התפיסה ליכא שם חב לאחריני רק. שהתופס אינו רוצה לקבל עליו אחריות ובזה אי הולך לאו כזכי יש לו רשות לחזור ואי הוה כזכי אינו חוזר פשיטא דאין מוציאין מהתופס מספק ואין ע"ז כלל שם תופס ע"י שליח בספיקא דדינא אלא ככל ספק ממון דעלמא שאין מוציאין מספק. ואע"ג דאי תן לאו כזכי הוה חב לאחרים מ"מ אין זה אלא ספק חב וז"ב

והשתא לפי מה שנתבאר דרב ע"כ ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל לא קנה ק"ל לשי' הסוברים דבחב לאחרים לא קנה אפי' עשאו המלוה שליח כמבואר בב"מ (י') בתוס' וראשונים. מהא דאמרי' בגיטין (סג) דלרב אי לאו משום בזיון דבעל וחצירה הבאה לאחר מכאן יכולה אשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה והא הוה חב לבעל שלא יוכל לחזור בו. והוא ממש כקו' מחנא"פ שהובא לעיל (פ"ז) שהק' מעובדא דאשכחה שליח הבעל דקא ליישה וא"ל ליהוי לי בידך ואמרי' שם דאי לא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מהני ואע"ג דחב לבעל ותי' דכיון שהאשה שם ויכול החוב לבא ע"י קבלת האשה לא הוי חב בקבלת השליח. מיהו בהא דרב דעושה האשה ש"ק לקבל מיד שליח בעלה לא שייך לתרץ כתי' המחנא"פ. וא"ל דרב ס"ל דבחב לאחרים קנה דהא נתבאר דע"כ ס"ל דל"ק

ולכן הברור בעיני ליישב בזה הוא דע"כ לא אמרי' דמשום דבעה"מ לא יוכל לחזור בו הוי זה חב לאחרים אלא בכה"ג דאדון שנותן שטר שחרור לשליח עבור העבד דהוי הוכחה דקפיד ומשו"ה הוי חב לבעלים. דכיון דזכות הוא לעבד שיצא לחירות ויכול השליח לזכות בו אם הי' אומר לו האדון זכה והאדון לא אמר זכה אלא תן דלאו כזכי כמבואר שם בגמ'. מוכח מזה דקפיד שלא יזכה בקבלתו כדי שיוכל לחזור בו משו"ה אמרי' דאי עושה עצמו השליח ש"ק דעבד לזכות לו כמו"ש הר"ן שם הוי זה חב לבעלים כמו תופס לבע"ח במקום שיש לו בע"ח אחר וכן בנוה שאמר הולך אי הולך לאו כזכי והי' יכול לומר זכה מוכח דקפיד. משא"כ בגט דהוי חוב לאשה. בשלמא כשבא ש"ק דאשה לבעל ולא הי' צריך הבעל אלא למסור לו הגט ואומר לו הולך הוי זה קפידא ועקירה כמבואר בגיטין ר"פ התקבל וברמב"ם (פ"ו מגירושין) וכמו שהובא לעיל בכלל שליחות בעה"מ (פ"ח) ובזה יש הוכחה דחוב הוא לו אם יזכה בקבלתו. אבל בשולח גט לאשתו שהוא אינו ש"ק שלה דא"א לו לומר לו זכה וע"כ הי' צריך לומר לו הולך ותן אין מזה הוכחה כלל דקפיד וחוב הוא לו אם אח"כ תעשה אותו השליח הולכה לש"ק דידה או שתשלח ש"ק דידה לקבל משליח הולכה דבעל. דכיון דשולח גט מסתמא דעתו שיוגמר הדבר וימסור הגט או לה או לש"ק דידה באופן שתהא מגורשת ממנו וכעין מ"ש לעיל (פ"ד ופ"ה ופ"ו) יעוי"ש וזה ברור: