ונגש הכהן קכח

רשות כמו"ש בכלל שליחות בעה"מ (פ"ח) יעוי"ש. וגם בישראל לוה שאומר זכה נתבאר לעיל (פ"א) דא"א כלל שיהא הזוכה שלוחו לשי' זו דא"צ שליחות בעה"מ ויעוי"ש הטעם בזה וא"כ אין לשון זכה דאמר אלא נתינת רשות ואם מהני בתופס במשח"ל באומר הלוה זכה גם בכותי מהני א"כ הדק"ל דבהא דהרי"ו שהכותי נתן מדעתו בשביל ראובן אמאי זכה שמעון דהא בה"ג מהני גם בתופס לבע"ח במקום שח"ל. ואיך קאמר דמשו"ה לא זכה ראובן משום דהוי תופס לבע"ח במשח"ל

ונראה ליישב דהנה באמת בדין זה דתפס מדעת הלוה דקנה אפי' במשח"ל והוא מהרמב"ם (פ"כ ממלו"ל) לא נתברר טעמו מה הוא החשיבות דלוה בעצמו שהרשה ומש"ש הה"מ הוא דחוק כמבואר באחרונים. ונראה לפענ"ד למצוא מקורו. דהנה בתוס' גיטין (יא) ד"ה התופס הק' דר' יוחנן ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק ואיהו ס"ל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ותי' דממל"ח ס"ל לר"י דמהני משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עכת"ד וכ"כ התוס' בב"מ (י'). ומזה הוציאו הפוסקים דבהי' הלוה חייב גם לתופס דמהני תפיסתו אפי' במקום שח"ל משום דמגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ושורש הסברא הוא לפענ"ד עפימ"ש תוס' בגיטין (יב) ד"ה וכי שכתבו דמשו"ה לא חשיב חוב לעבד בזכיית השטר שחרור עבורו מה שפוסלין אותו מן התרומה אם עבד כהן הוא כיון דאפי' לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו בתרומה בענין אחר. ועיי"ש במהרש"א שכ' שסברא זו מקוימת היא אף למסקנא שם. וכ"כ הרשב"א שם בחי' להדי' סברא וז"ל כיון שהרב יכול לפסול באופן אחר לא קרי לי' חוב ומחייב שלא בפניו דמה לי עי"ז ומה לי באופן אחרי ע"כ. וה"ט נמי בהי' חייב גם לתופס ותפס לבע"ח אחרים דג"כ הא הי' יכול לעשות החוב בענין אחר לתפוס לעצמו דזה ודאי יש ברשותו ומש"ה גם בתפס לבע"ח אחר לא מקרי זה חב לאחרים

ועפי"ז נראה די"ל דבתפס בהרשאת הלוה א"כ כיון דלא תפס בע"כ של לוה ואי לאו שהרשה לו הלוה וציוה לו לתפוס לא הי' תופס אין הוא התופס וחב לאחריני אלא הלוה בעצמו הוא החב להנך אחריני והלוה כיון שיכול ליתן מה שיש לו למי שירצה והי' יכול לעשות החוב להנך אחריני גם שלא ע"י תפיסה זו שנתן לזה לתפוס לבע"ח והי' יכול ליתן המעות במתנה למי שירצה מיקרי זה שהי' יכול החוב להיות נעשה גם שלא ע"י תפיסה זו משו"ה אין בתפיסה זו ג"כ משום חב לאחריני. שוב ראיתי בס' שער משפט (סי' קה) שכתב ממש כעין סברתי יעוי"ש. וכעין זה יעוין בנוב"ק חאה"ע (סי' ס"ב) במקדש ע"י שליח דלכאורה הוה תופס לבע"ח במקום שח"ל דאסרה אכו"ע ואם היא ערוה על השליח ולא שייך גביה מגו דאי בעי קידשה לנפשי'. והעלה דעכ"פ צ"ל כיון דהיא בעלת בחירה ל"ש חב לאחרים כיון דרצונה להתקדש לזה ע"כ

והשתא כיון דדין זה דהרשה הלוה לתפוס דמהני גם בחב לאחרים טעמו משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. א"כ דין זה נפל ברבוותא. דהא דין זה מקושר עם הך דינא דהי' חייב גם לתופס דמצי תפיס גם בחב לאחרינא דמקור דין זה הוא מהא דהק' תוס' וראשונים בב"מ (י') ובגיטין (יא) דר"י ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק וס"ל דממל"ח ק"ח ותי' דממל"ח קנה משום מגו אלמא דמגו מהני בתופס לבע"ח במקום שח"ל. אך הריטב"א בחי' לב"מ שם תי' קו' זו מר"י אדר"י באופן אחר דבמציאה לא הוי חב לאחרים דמי שאינו מוציא מציאה לאו חוב הוא אבל בבע"ח שנכסיו משועבדים לו חוב הוא לו ולפיכך קיי"ל התם דל"ק וכ' שם דכ"כ הרמב"ן ז"ל ונכון הוא ע"כ. ולפי"ז לדעת הרמב"ן והריטב"א י"ל דהיכי דחב לאחריני לא מהני מגו

ובמ"ש יבואר ג"כ ד' שו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ל"ז) שכ' לענין מזונות אלמנה דמהני תפיסת התופס מן היורשים. ובאה"ע (סי' צ"ג) בהג"ה כתב דלא מהני דהוה כתופס לבע"ח במשח"ל כיון שהיורשים היו כורעים על יד על יד ועכשיו גובה בבת אחת עיי"ש בח"מ וב"ש. ומוהר"ם אלשיך כתב בטעמא דלא אמרי' אלא במקום שחב לאחרים אבל גבי מזונות אין זה חוב דלא הוה אלא מניעת הריוח ליורשים שהיו נושאים ונותנים בממון זה. ובס' שע"מ (סי' ק"ה) הק' דהא לר"נ ור"ח בב"מ (י) הוה מציאה חב לאחרים והתם ג"כ מניעת הריוח הוא. ואפי' לר"י דקיי"ל כותי' דממל"ח ק"ח הוא מטעם מגו הא לא"ה מקרי כה"ג חב. ולפמ"ש הא דברי מהר"ם אלשיך הם ד' רמב"ן וריטב"א ויש לו תנאי דמסייעי לי'. וס"ל למוהר"ם אלשיך לענין פסק הלכה דיכולה האלמנה לומר קים לי כהרמב"ן והריטב"א ועי' בנתיה"מ בכללי תפיסה (אות כ') ובסו"ס ג"פ (כלל א') ושו"ת מהרי"ט ח"א (סי' קנ"א) וס' תק"כ (סי' ק"א אות ד') והנה לדעת הרמב"ן והריטב"א ומור"ם אלשיך י"ל דחב לאחרים ל"ק אפי' בחייב גם לתופס. וממילא דה"ה בנתן הלוה לתופס דמקורו מהא דחייב גם לתופס. ולכן כתב הרי"ו שיקנה ראובן בתפיסת השליח וע"ז כתב דהוה תופס לבע"ח במשח"ל. והדר קאמר דאפי' תימא דהלכה כפסק השו"ע בחו"מ (סי' ק"ה) שמא הלכה דמשיכה לא קנה בעובד כוכבים ומכל הני ספיקי דעת הרי"ו דאין מוציאין מיד שמעון וכן מסיק בקצוה"ח להלכה כן

פרט ו

כתב המחנא"פ בה' שלוחין (סי' ד') לשי' הסוברים דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה הוא אפי' בעשהו שליח לתפוס. תיקשי מהא דגיטין (ס"ג) דההוא גברא דשדר לה גט לדביתהו אזל אשכחה דקא ליישה אמר לה הילך גיטך אמרה לי' ליהוי לי בידך ואיבעי להו שם אי מהני כה"ג משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל ולא הוה שליחות כה"ג. ותיפוק לי' דכה"ג לא מהני משום תופס לבע"ח במשח"ל דלא קנה ואפי' עשתה אותו שליח דהא מבואר בגיטין (יא) במתני' דתן שטר שחרור זה לעבדי אם בא לחזור אינו חוזר ואמר בגמ' ש"מ דתופס לבע"ח במשח"ל קנה ופירש"י ור"ן דחב לאדון שלא יוכל לחזור בו. וה"נ חב לבעל שלא יוכל לחזור בו ותי' דבכה"ג לא שייך לומר תופס לבע"ח במשח"ל כיון