ונגש הכהן קכז

שהיה חייב לו ג"כ שזכה שמעון ע"כ. ושם ברי"ו מבואר הטעם בזה חדא דאין שליחות לכותי ועוד דהו"ל תופס לבע"ח במקום שח"ל ואפי' עשאו שליח לא מהני ועוד דדלמא הלכה דלא קני משיכה מכותי ע"כ ויש לתמוה דנראה מדבריו שכ' שאין ראובן זוכה ע"י משיכתו של שליח משום דאיש לכותי ע"כ ס"ל כתוס' פ' א"נ (ע"א) דישראל לא מצי זכי לישראל חברי' מיד כותי כ"ז שלא הפקירן הכותי שצריך שיהיה הזוכה שלוחו של בעה"מ ואיש לכותי יעוי"ש. וכ"כ מחנא"פ בה' שלוחין (סי' כ"ג). אמנם ממ"ש בסוף דבריו דשמא משיכה אין קונה מכותי משמע להיפך דמשמע דאי משיכה קונה מכותי היה זוכה לראובן דלא כתוס' פא"נ וכ"כ התומים שם

ובר מן הדין תמוה בעיני לפמ"ש בכלל שליחות בעה"מ דאפי לשי' תוס' פא"נ זהו דוקא בזכיה שלא מדעתו בזה ס"ל דלא זכי לחברי' אא"כ הוא שלוחו של בעה"מ אבל בעשהו שליח לזכות עבורו מיד כותי שפיר זכי יעוי"ש שהוכחנו זה שם בראיות נכוחות וא"כ לפי"ז הדק"ל דאין זה טעם כלל מ"ש ברישא דא"ש לכותי דהא הכא דעשה ראובן שליח זוכה לו השליח אפי' לתוס'

ונראה לפענ"ד דהרי"ו ס"ל כדעת רוה"פ דא"צ שליחותי' דבעה"מ והא דכ' דלא קנה ראובן משום דאין שליחות לכותי ביאור דבריו הוא עפ"י סוגי' דפ' א"נ (ע"א) דאמרי' שם בשלמא סיפא לחומרא ופירש"י שהיה הכותי שלוחו של ישראל שצוה אותו הישראל ליתנם לזה ואי יש שליחות לכותי מדינא אסור דשלוחו של אדם כמותו אלא דלפי האמת א"ש לכותי משו"ה אינו אסור אלא מדינא. והנה הא דלא זכי שני לראשון מיד כותי כקו' תוס' שם כבר ביאר בזה הריטב"א שם הובא בש"מ שם דשורת הדין דסיפא מותר דא"ש לכותי ולא נעשה כותי שלוחו של מלוה ישראל ועדיין המעות באחריות כותי כדמעיקרא כי אעפ"י שנתנם לישראל שני לא נפטר הכותי מן ישראל המלוה ואין דעתו של כותי לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוה להו מעותיו שנתן לשני ברשות עצמו והכותי חייב לישראל כבתחלה וישראל זה חייב לתת מעותיו לכותי ואינו חייב לישראל כלום מיהו החמירו חכמים משום גזירה שחששו דזמנין דכותי יתן לישראל זה האחרון שיזכה לגמרי בשביל ראשון לא מפני שליחותו לבד שאמר ליתנם לו אלא אפי' בלא"ה נמי שפורע לבע"ח וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא יבא עליו בעקיפין ובודאי דכותי שזיכה מעות לישראל ע"י ישראל זכה כו' עכ"ד שם. מבואר מזה שדעתו כמו"ש בכלל שליחות בעה"מ (פ"ח) דלהסוברים דלא בעי שליחות בעה"מ מ"מ רשותו בעינן שיאמר זכה שהוא נתינת רשות לזכות יעוי"ש. ומשו"ה כיון דא"ש לכותי ונתינתו לשני לא מיחשיב בשליחותו של ראשון ולא נפטר מחובו וע"מ כך שלא יהיה נפטר מראשון מחובו אינו נותן רשות לשני שיזכה עבור ראשון ומשו"ה לא הוה מדינא דכיון דאינו נותן רשות לא מצי זכי שני לראשון. ומבואר דאי הוה שליחות לכותי ואז נפטר הכותי מראשון נותן רשות לשני לזכות

ועפי"ז נראה דהרי"ו אתי עלה דהך כותי הלוה אי יש שליחות לכותי נעשה שליח של ישראל המלוה שלא בפניו כמו"ש הרא"ש ור"ן בגיטין סו"פ התקבל גבי אומר אמרו וכ"כ הה"מ (פ"ג מגירושין) בשם בה"ג ורשב"א דעושה אדם שליח שלא בפניו והודיעו לכותי ע"י שליח זה שעשהו למסור חובו לזה ואי יש שליחות לכותי אז נפטר הכותי מחובו ונותן רשות לשליח לזכות עבור הישראל המלוה כמו"ש הריטב"א מיהו כיון דא"ש לכותי ואז לפי ד' הריטב"א לא נפטר מחובו ועל דעת כן שלא יפטר הכותי מחובו לא הרשהו לשליח לזכות לראובן ובזה א"ש מ"ש דל"ק ראובן משום דא"ש לכותי ודמי ממש להא דפ' א"נ

מיהו יש לפרש בענין אחר וכמו"ש בכלל שליחות בעה"מ לדעת רש"י שם בפ' א"נ. דמשו"ה כתב רש"י שהיה במצות הישראל למימרא דכיון דבלא"ה כבר דברו הכותי הלוה עם הישראל שני למסור לו ההלואה רק שלא נתרצה הכותי לתת בלא ידיעת המלוה הישראל ורצונו ומשו"ה העמידו אצל המלוה והיה לו לראשון להרכין בראשו לכותי להראות לו שמרוצה ע"ז שיכנס השני תחת הכותי בחוב ההלואה וא"צ לצוות כלל ומדצוה קפיד שיהא על ידי שליחות הכותי הלוה שיהא שלוחו ולא בזכיית השני עבורו והוה כמו צוח על הזכיה דאין זוכין לו בע"כ וכבר כתבתי מזה לעיל ואי יש שליחות לכותי הוי כמו שלקח הישראל בידו המעות ונתן לשני דמה שעשה כותי הוא שלוחו אך כיון דא"ש אינו אלא חומרא

אך לשי' זו ודאי דיש לחלק דין זה שמביא רי"ו מהא דפ' א"נ דדוקא התם דאיכא הוכחה ממה שצוה שלא הי' צריך לזה הוי זה הוכחה דקפיד שלא יהי' בזכי' אבל הכא לא מוכח כלל מהא דציוה. דהא הכא הי' מוכרח לצוות דאי לאו דצוה מנין הי' יודע הכותי הלוה שימסור היין לזה בפריעת חובו ובכה"ג לאו הוכחה הוא כלל כמו"ש מזה לעיל (פ"ד) וא"כ אע"ג דקיי"ל דא"ש לכותי שפיר זכה ראובן דלאו משליחותי' דכותי אלא מזכיית השליח. ומשו"ה כתב רי"ו דמ"מ לא זכה משום דהוה תופס לבע"ח במשח"ל או משום דמשיכה לא קני' מכותי וכמו"ש וא"ש

פרט ה

הקצוה"ח (סי' ק"ה סק"ה) הק' בהך עובדא דהרי"ו שהובא לעיל שראובן שלח שליח לכותי לוה שלו שיתן לו יין בחובו ונתן ואח"כ נתן השליח לשמעון שהי' ג"כ הכותי חייב לו שזכה שמעון משום דתופס לבע"ח במשח"ל לא קנה ומשו"ה לא קנה השליח עבור ראובן. והק' בקצוה"ח דהא מבואר בשו"ע (שם סי' ק"ה) באמר הלוה זכה לפלוני זכה אפי' במקום שח"ל ותי' וז"ל אך נראה דכיון דאין שליחות וזכי' לכותי וכמבואר בפ' א"נ א"כ לא מצי להיות שלוחו של הלוה כותי והוי תופס לבע"ח במקום שח"ל אך מ"ש בשו"ע מיירי בלוה ישראל דהוה שלוחו של ישראל עכ"ד. וכבר נתבאר לעיל (פ"ה) דהרי"ו ע"כ ס"ל כרוה"פ דא"נ שיהא שלוחו של בעה"מ ומ"מ בעינן נתינת רשות מבעה"מ ונתינת רשות גם כותי מצי ליתן רשות. ולשי' זו לשון זכה הוא נתינת