ונגש הכהן קכו

בתוס' קדושין (לו) ד"ה הקבלות ועי' סוטה (יד) משו"ה כל דבר שבמקדש הוי הילוך חשוב כמעשה גם לענין מחוסר. ועי' זבחים (ק"ה) גבי פרים הנשרפים דיציאה הוה כמחוסר מעשה. ועוי"ל דקפידת התורה הי' שמצד הנותן לא יהיה מחוסר אלא נתינה והיינו וכתב ונתן דהך נותן דמיני' מיירי קרא יכתוב באופן שתיכף אחר הכתיבה יהיה נתינה והיינו בתלוש ונותן כל הפרה. אבל מחובר ואינו נותן אלא הקרן ש"פ הרי הנותן הביא לידי כך שיהיה מחוסר גם קציצה. וע"ז אמרה תורה שלא יביא לידי כך ושיכתוב על תלוש ונותן כל הפרה. וכן בסנהדרין (מ"ו) כי קבור יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה היינו שקאי על ב"ד הקוברים שלא יתלוהו על עץ נעוץ אלא תלוש ואם תלו בעץ נעוץ א"כ הם הביאו לידי כך שיהא מחוסר תלישה. אבל בהבאת הגט להאשה הרי המגרש מצידו ליכא מחוסר אם היתה האשה כאן. וא"כ עיקר המניעה מצד האשה דלאו עלה קאי ונתן. אמנם היכא שתמיד א"א אלא ע"י מחוסר כמו בחולין (פ"ט) גבי עפר עיהנ"ד דאין במציאות אלא בתלישה א"כ ודאי קשה איך אמרה תורה וקבצת ושרפת כיון דבשום פעם א"א אלא ע"י תלישה. וה"נ בהבאה דתגלחת נזיר

ועכ"פ לפ"ז מבואר דבהבאת הגט עכצ"ל בלא"ה דלאו מחוסר הוא. א"כ מה שמביא בהמ"ח דורל"צ ראיה מהבאת הגט דלאו מחוסר הוא דה"נ כתיבת הגט לא הוי מחוסר לנתינה יש לדחות וכמ"ש לעיל דעכצ"ל בלא"ה דהילוך לאו מחוסר מעשה הוא כמ"ש תוס' ביבמות (צ"ג) ודבר שבמקדש שאני כמבואר לעיל. אבל כתיבה דודאי הוא מעשה הוה מחוסר כמו לישה דעיסה שכתב תוס' בנזיר (י"ב) דהוה למ"ע השתא. אמנם עיקר החילוק מ"ש דלישה אפשר באשה אחרת ג"כ מש"ה לא מיחשיב לישה אתחלתא דהפרשה למימר כולה חדא שליחות אבל כתיבה א"א בשליח אחר זה נכון. אבל אכתי אין זה מספיק לפענ"ד לשי' הסוברים דלא בעי שליחות בכתיבה כמ"ש תוס' בגיטין (כב) וראשונים שם ושו"ע אה"ע (סי' ק"כ) ואחרונים שם דהשתא לכאורה דמי ממש להא דלישה

אך למ"ש תוס' בגיטין (ס"ו) דאפי' לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ היכא דציוה צריכין לעשות ציוויו א"ש. דכיון דבגט צריך לעשות ציווי שלו ודוקא הם יאמרו לסופר אבל אינש אחרינא שמע ואמר לסופר פסול ונהי דהא דפסול הוא משום קפידא ואם ישנו לא עשאן שלוחים גם לחתימה ונתינה וכמ"ש רש"י בגיטין (כ"ט) ולא משום שליחות. מ"מ כיון דע"כ צריכין לעשות ציוויו מאיזה טעם שהוא כמו בנתינה שדוקא הם יתנו. ואף דבנתינה משום שליחות. מ"מ כיון דבהא דמו דדוקא הם מש"ה הוי כתיבה אתחלתא דשליחות דנתינה וכולא שליחות אריכתא היא. אמנם כ"ז בכתיבה דע"כ א"א באחר אלא אותן שציוה. משא"כ בלושי לי עיסה דהתם א"צ לעשות ציוויו. דדוקא בגט מסתמא הוה קפידא משום בזיון דבעל שלא ילעיזו עליו כמ"ש האחרונים באה"ע (סי' קמ"א ס"ה) מש"ה צריך לעשות ציוויו. אבל בלושי לי מה סברא יש בקפידא שלא תלוש אשה אחרת לומר אם לשה אשה אחרת לא עשהו שליח להפרשה דגם בגט אם אמר תגרש בימין וגירש בשמאל כשר עד שיפרש אל תגרש אלא בימין דבלא פירש ליכא סברא מסתמא לומר שיהא קפידא כמו דאיתא בשליח דכתיבת הגט כמ"ש האחרונים שם יעוי"ש. וה"נ באומר לושי תוכל גם אשה אחרת ללוש. וכיון דבלישה א"צ לעשות ציוויו לאו אתחלתא דהפרשה היא כלל

ולפ"ז מבוארין ד' התוס' שכתב דאפי' לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ בציוה שאני ופסול משום מילי. ורצונם דכיון דצריכין לעשות ציוויו ומהני לענין לא מצי עביד השתא משום דמיחשיב כולה חדא שליחות וכתיבה אתחלתא דשליחות דחתימה ונתינה מש"ה מה דפוסל פוסל נמי בתחלת השליחות ופריך הש"ס שפיר גם לר"מ. ומבואר דאין להוציא מד' תוס' הללו דכל ששלח שליח קפיד שיהא בדיני שליחות אפי' במקום דמהני עפ"י דין גם בלא דיני שליחות כמו במוליך מתנה דז"א. אלא כל דליכא הוכחה לזה אמרי' דמסתמא דעתיה שיהא נגמר ומתקיים הענין ע"פ דין וכיון דבמוליך מתנה לא בעי שליחות וע"פ דין נגמר הקנין בקבלת וזכיית המקבל מהני אף במילי ודלא כקצוה"ח שהובא לעיל (פ"ב) וד' תוס' בגיטין (ס"ו) הוא ענין אחר וכמ"ש

והנה לפ"ז בהא דהפרשת חלה שפיר תמהו בקצוה"ח ומרכה"מ על התוס' נזיר (יב) דנימא דמהני משום זכיה בשעה שכבר נילוש ולא משום שליחותיה וכמו שהבאתי קושייתם לעיל (פ"ב) וליכא לתרץ כמש"ש דכיון שעשה שליח לא מהני בזכיה משום דקפיד דווקא לשליחות דז"א. דאף אם אין רצונו אלא שיהא מתוקן ע"פ דין אם ע"י זכיה או שליחות ג"כ הא ע"כ היה צריך לומר לושי והפרש. א"כ ליכא הוכחה דקפיד שיהא בשליחות דוקא ומצי למיהוי גם ע"י זכיה. אך אי משום קושייתם כבר תי' זה בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"ר סי' י"א) יעוי"ש

ובהא דאה"ע (סי' לה) לדעת הקדוש שהובא ברמ"א שם דאין שליח עו"ש בקדושין משום מילי ולא מהני משום זכיה כמו שהובא לעיל (פ"ב) לאו משום דכיון שעשה שליח אמרי' דהוה כאילו פירש שלא יהי' בזכיה אפי' היכא דליכא טעמא והוכחה לזה דז"א. דדוקא הכא דאיכא טעמא וסברא וכמו שיבואר. והוא עפמ"ש בנוב"ת חאה"ע (סי' קי"ב) דבקדושין יש נפ"מ דכיון דמדעתה וצריך לפייסה עד שתתרצה להתקדש לו ואין כל איש יודע לרצות ולפייס מש"ה כיון דייחד שליח קפיד דדוקא שלוחו שיודע בו שראוי לכך שיודע איך לפייסה ולפתותה אבל אחר לא עכת"ד יעוי"ש. והנה כעין סברא זו כתב התה"ד (סי' קפ"ח) בהא דמבואר בחולין (י"ב) באומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ותרם אין תרומתו תרומה אע"ג דגילה דעתו מתחלה דניחא ליה בהפרשה ולא מהני מתורת זכיה התם שאני דכיון דייחד שליח דעת הבעלים דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה"ב כו' ע"כ

פרט ד

כתב הסמ"ע סי' ק"ה סק"ב) בשם רי"ו בראובן ששלח לשמעון לקנות יין מן הכותי בחובו וכן עשה ומשכו על העגלה שלו וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון