ונגש הכהן קכג

דבן כריתות הוא לכשיתגייר מ"מ בשוטה אמרי' דבן כריתות הוא לכשישתפה. ומוכח דקפידא משום מעשה הוא. ודוחק לחלק בין כריתות לשליחות דבכריתות הוי הקפידא אי הוה ע"י מעשה ובשליחות הוה הקפידא אי אתי בבירור אי לא

ולפענ"ד נראה עיקר החילוק בין קטן לכותי דאמרי' שם בפ' א"נ הוא. דקטן השתא נמי בר שליחות הוא אלא שחסר לו הדעת שהוא הכלי שצריך להשליחות וה"ז ישראל בר חיובא ובכלל אתם גם אתם הוא אלא דומה הוא לישראל שאין לו יד לקשור תפילין וליטול הלולב וכשישיג הכלי לשליחות שהוא הדעת הוא בר שליחות למפרע ומעיקרא מש"ה כיון דעכשיו בן ברית הוא אלא שחסר לו הדעת יש לו שליחות מדרבנן אבל כותי כשיתגייר הוא כקטן שנולד ואינו אותו שהי' מקודם וזהו עצמו מה שחילקו בתוס' גיטין שם בין שוטה לכותי לענין כריתות דשוטה בן כריתות הוא אלא שחסר לו הדעת והוא הכלי משא"כ כותי כקטן שנולד. וא"כ לפ"ז לפי הש"ס דפ' א"נ ותוס' דגיטין שוטה וקטן דמיין להדדי וא"ש נמי דאתיין דברי הרמב"ם כדברי תוס' פ' א"נ שם שכתבו להדיא דמזכה לכותי ע"י ישראל לא מהני ובשוטה ס"ל להרמב"ם דמזכין לו ע"י בן דעת ולמ"ש א"צ לומר דפליגי אלא דס"ל חדא שיטתא

ובמחנא"פ ה' זכיה ומתנה (סי' ל"ב) כתב דלא אתי הרמב"ם מזכיית השוטה דנימא דתלי באתי לכלל דעת אלא משליחות הנותן אתי עלה דגבי מתנה אין זה הזוכה שלוחו של מקבל אלא שלוחו של נותן ע"כ. ודבריו תמוהין לי דאם יש סברא לומר בכל כה"ג דליכא שליחות למקבל דמהני הזכיה משום שליחות הנותן המזכה א"כ גם ישראל זוכה לכותי מיד ישראל והשתא קשה דמאי פריך בגמ' (פ' א"נ) אהא דאם העמידו אצל הכותי שרי כיון דאין הלוה יכול להיות שליח לכותי למסור לישראל והוה מעות דישראל בידו. הא שפיר שרי דישראל זוכה מיד ישראל עבור הכותי אעכצ"ל כמ"ש תוס' שם בד"ה בשלמא וז"ל דכיון דאין שליחות לכותי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו מישראל הלוה עבור הכותי כו' ע"כ. ועוד דהנה התוס' שם כ' בפי' דסיפא דכל זוכה לאדם א"י לזכות אא"כ הוא שלוחו של בעה"מ והיכי דבעה"מ כותי לא מהני. אמנם רוב הראשונים והאחרונים פליגי וס"ל דיכול לזכות אף שאינו שלוחו של בעה"מ וכמו שביארתי באורך בכלל דין שליחות בעה"מ יעוי"ש. ונלפענ"ד להמתיק סברת רוב הפוסקים החולקים. דבאמת אי אפשר במציאות שיהא שלוחו של בעה"מ דהא כל שליחות הוא שהשליח עומד במקום משלחו ומה שעושה השליח הוא כאילו המשלח עושה. והנה בזכיית חפץ לחבירו יש בו שני ענינים. הא' יציאת החפץ מרשות מי שהיו שלו והב' הכנסת החפץ לרשות אחר. וניחזי אנן דהנה בהכנסת החפץ לרשות המקבל פשיטא דשלוחו של מקבל הוא ולא של המזכה דהא כיון דאי אפשר לאדם לזכות בשל עצמו לחבירו ובעינן מזכה ע"י אחר כמבואר בש"ס בכ"מ והוא דבר שא"צ לפנים ועי' גיטין (ל) במזכה ע"י אחר ובמעש"ש (פ"ה מ"ד) ושם בגיטין (סה) וכ"כ הרא"ש בב"ב פ' המוכר את הספינה גבי הא דרשות המופקדים להדיא וכ"כ הטור בחו"מ (סי' ר"ב) וא"כ הא קיי"ל כל מלתא דמשלח לא מצי עביד לא מצי משוי שלוחא כמבואר בנזיר (י"ב) וא"כ איך הוא במציאות שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ המזכה ודבר זה א"א לו בעצמו לעשותו

אך יש מקום לומר לכאורה שיהא שליחות בעה"מ במציאות והוא על יציאת החפץ מרשותו מה שעליו לעשות לפי המבואר בנדרים (מג) דבמתנה לא מפיק לה נותן מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה והיינו שאינו רוצה להיות מפיק לה מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה. אבל אי בעי מפיק לה ובדיבור וכמו הפקר דנעשה בדיבור. ובזה לא מפיק לה איהו בעצמו ומפיק לה ע"י שלוחו הזוכה. אמנם הא נמי צריכא עיונא. דהא לא עדיף יציאת החפץ מרשותו ממילי וכבר הוכחתי לעיל בדין שליחות דמילי כהמהרי"ט דאין עושין שליח על מידי דלאו מעשה כמו באומר לשלוחו הקדש עבורי וכה"ג יעוי"ש באורך. וכל עיקרו של הוצאה מרשותו נעשה ע"י מחשבה ולא עדיף מהפקר. ועי' בב"י באו"ח (סי' תל"ד) ור"ן ריש פסחים. וא"כ אין במציאות כלל שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. והיינו טעמא דהסוברים דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. אלא כמ"ש בכלל דין שליחות בעה"מ (פ"ח) דבעינן שיהא ברשותו של בעה"מ לזכות וא"צ שליחותו יעוי"ש

ולשיטת התוס' בפ' א"נ צ"ל דס"ל כמ"ש הנוב"י תניינא בחאה"ע (סי' ע) דהא דאמרי' בנזיר (יב) דכל מלתא דלא מצי עביד שלוחא לא משוי הקפידא הוא שיהא השליח מצי עביד בשעת המינוי אבל המשלח אף דלא מצי עביד שפיר דמי רק שיהא בתורת אותו דבר יעוי"ש. אבל שי' זו באמת דחויה היא כנודע להמעיין באחרונים אלא נקטינן שיהא משלח מצי עביד. ועי' פר"ח באה"ע (סי' קכא) ותורת גיטין ובית מאיר שם. ועי' במקנה קדושין (כג) שכתב דלרשב"א דבעבד בשטר ע"י אחרים צ"ל דשטרו וזכיותיו באים כאחד דאל"כ כיון שאיהו לא מצי עביד לקבל איך יזכה מטעם שליחות עבורו ובחת"ס חאה"ע ח"ב (סי' מ"ג) כתב דלרשב"א צ"ל שהוא גזה"כ לה לה מאשה. ועי' בר"ן רפ"ב דקדושין בפלפולו אי זכיה מטעם שליחות או לא בסוה"ד שם. וגם צ"ל לשי' התוס' פא"נ דס"ל דהוי שלוחו על מילי והוא הוצאת החפץ מרשותו וגם זה נגד מה שהוכחתי בכלל דין שליחות דמילי דאין מינוי שליחות אלא למידי דהוי מעשה. ועי' בכלל דין שליחות בעה"מ שהוכחתי שם מדברי הרמב"ם (פ"ה ממלו"ל) דס"ל ג"כ דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. ואם טעמא הוא כמ"ש דא"א שיהא שלוחו של בעה"מ דלא מצי עביד והוי מילי א"כ ודאי שליכא למימר דטעמא דהרמב"ם דמזכין לשוטה ע"י ב"ד שהוא משום שליחות הנותן. ועונ"ל דגם לשי' תוס' פא"נ י"ל דלא אמרו זה אלא היכי דמקבל בר זכיה דעיקר הקנין בא ע"י זכיית הזוכה עבורו שהוא מתורת שליחות שהזוכה שלוחו של המקבל אלא דאינו נגמר אלא בצירוף שליחותו של בעה"מ ואגב שליחותיה דמקבל הוי נמי שלוחו של נותן משא"כ היכא דמקבל לאו בר זכיה ואין כאן אלא משום שליחותיה דנותן י"ל דגם לתוס' לא מהני

ובעיקר דעת הרמב"ם בזה נלפענ"ד עפ"י מה שנודע מחלוקת הראשונים בזכיה אי מטעם שליחות הוא או קנין בפ"ע הביא זה רשב"א בחי' לקדושין