ונגש הכהן קכב

הבעל וצריך למסור בעצמו לאב"מ ע"כ. והיינו כמ"ש דבפ' המביא תניינא הוא בציווי הבעל וזה מהני גם בשלוחין דעלמא אף שאינו שליח לגרש. אבל גבי אב"מ כשממנהו לשני הוי שלא בציווי הבעל אלא מדעתו וזה לא מהני אלא בשליח לגרש ולא בעלמא

ובעיקר סברת הקדוש מרדוש נלפענ"ד שעולה שפיר עפ"י שי' מהרי"ט דהא דאמרי' בגמרא מילי ל"מ היינו דעל מילי דלאו מעשה אינו נופל מינוי שליחות דהנה גם בשליח מסירת הגט שעושה שליח שני הא לכאורה ג"כ הוי הך ראשון שליח על מינוי שליחות דשני שהמינוי הוא מילי. מ"מ כבר כתבנו לעיל (פ"ב) דבצירוף מסירת הגט לא הוה מילי. דאל"כ הא כל שליח הולכה יש דברים ומילי שהיא שומעת ממנו כשומעת מפי הבעל שהוא צריך לומר במקום הבעל ה"ז גיטך וכה"ג כמבואר בשו"ע אה"ע (סי' קל"ו) ולדעת כמה פוסקים בנתן בשתיקה הוה פסול דאורייתא ועומד במקום הבעל והוא שלוחו על מילי ועכצ"ל דאגב שליחות מעשה המסירה הוי שליח על האמירה. וכה"ג כתב בחת"ס חיו"ד (סי' שכ"א) לענין שליח על הרמת תרומה דהוי עיקרו במחשבה ולא הוה מילי משום דיש עיקר גדול להענין והוא ההפרשה ומש"ה בצרפם יחד הוה מעשה ועפ"ז י"ל דגם הקדוש ס"ל דשליח שעושה שני הוי ראשון שליח למילי שהוא מינוי דשני. אלא דבשליחות הולכת הגט כשעושה שני לא מיחשיב מילי משום דמצרפינן מסירתו הגט להשני ולא הוה מילי. אמנם ס"ל להקדוש דבקדושין דאולי לא תאבה האשה ולא הוה גמר מעשה לא חשיב צירוף למינוי השליחות והוה מילי. ומ"מ יש לחלק מהא דאב"מ דהוא עצמו ממנה לאב"מ ומוסר לו הגט ואולי לא ירצה אב"מ ואיך יכול הבעל למנותו לשליח על מינוי שליחות דאב"מ משום צירוף הגט דלא ליהוי מילי. די"ל דהקדוש ס"ל לחלק. דבקדושין אם לא תאבה הרי בטלו הקדושין מאשה זו. משא"כ באב"מ אטו אם לא יאבה אב"מ מי בטל גיטא ואין חסר לזה אלא שליח אחר והגט בתוקפו וכדאמרי' בגיטין (ל"ב) נהי דבטלי' לשליחותיה דשליח גיטא גופי' מי קא בטל ומש"ה מיחשיב שפיר צירוף מסירת הגט גבי אב"מ דהוי מעשה ולא מילי גם להקדוש

כלל י"א בדין מזכה לחבירו

בו יבואר בדין מזכה לשוטה ע"י בן דעת, ואם שליח מתנה להוליך למקבל אם יכול לעשות שליח. ויבואר בו לענין אומדנא בדעת הנותן והמזכה דבעינן הוכחה ברורה ע"ז. ופלפול נכון בדין כל מלתא דלא מצי עביד השתא שלוחא נסי לא משוי. ובדין מחוסר דבר בין כתיבת הגט לנתינתו. גם פלפול בדין תופס לבע"ח במקום שח"ל וכמה דברים מחודשים כדין זה

פרט א

כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות (סי' י"ד) בשם הרמ"ה נכסים שנתנו לשוטה במתנה הויין ברשותו ואם הקנו אותן לו בקנין קנאם קנין גמור כו' אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכיה לשוטה מידי דהוי אקטן דאית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל דעת גם זה היה עתים חלים כו' עכ"ל. ומשמע דדוקא עתים חלים אבל שוטה גמור אין זכין לו ע"י אחר. אבל הרמב"ם כתב (בפ"ד מזכי') המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. וכתב בב"י (סי' רמ"ג) בטעם הרמב"ם דאע"ג דאין לשוטה דעת והוי כשלא בפניו הא קיי"ל זכין לאדם שלא בפניו והה"מ הביא ראיה לדין השוטה ואין צריך עכ"ד. ובקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ו) כתב וז"ל ולדידי מספקא לי טובא דהא אמרי' בפ' א"נ (ע"א) קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה כותי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה. וא"כ שוטה דלא אתי לכלל שליחות אינו דומה לקטן כלל וראוי לומר בו דאין לו זכיה. ואין לומר משום דאתי לכלל שליחות לכשישתפה דא"כ נכרי נמי לכשיתגייר א"ו מחוסר מעשה לא אתי לכלל כו' ודוקא קטן דאתי ממילא לכלל שליחות כו' עכ"ל

והנה מלבד שאין דמיונו מוכרח לדמות שוטה לכותי דשניהם לא אתו ממילא אלא ע"י מעשה. דבאמת לא דמו דכותי לכשיתגייר הוה שפיר ע"י מעשה דהא אינו גר עד שימול ויטבול כמבואר ביבמות (מו) משא"כ שוטה דיכול להיות משתפה שלא ע"י מעשה רק ממילא וכ"כ בשו"ת חת"ס חאה"ע (סי' מ"ד) שיכול להתרפאות בלי שום סבה. אלא דמ"מ חלוק קטן משוטה דבקטן ברור הוא שיבא לשליחות כשגדל ממילא ובשוטה אינו בבירור לן שיתרפא בלי סבה אבל מ"מ אינו דומה לכותי דלאו ברור שיתגייר ואפי' יתגייר הוא ע"י מעשה. א"כ י"ל דעיקר מה דמחלק הש"ס בין קטן לכותי לאו משום דבקטן בבירור אתי לכלל דעת כו' אלא משום דמצי אתי ממילא בלי מעשה ובכותי צריך מעשה. ושוטה דנמי לאו מעשה אע"ג דלאו בבירור מקרי אתי לכלל כו'. ובר מן דין הנה מצינו לתוס' בגיטין (כב) דג"כ לא נראה להו לדמות שוטה לכותי לענין כריתות יעוי"ש שכ' בד"ה והא וז"ל דחרש ושוטה מיקרו בני כריתות לפי שכשישתפה החרש והשוטה בני כריתות נינהו כו' ובסוף דבריהם כתבו אבל קשה דמשמע דלא פסל כותי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קא עביד ותיפוק ליה דלאו בני כריתות נינהו כו' הרי אע"ג דלא אמרי' בכותי