ונגש הכהן קיג

לחול דלא הוית אז אשה גרושה מאישה ואין כאן זיקת אישות. ובס' בית מאיר חאה"ע (סי' קכ"א) הביא ג"כ להק' על שי' זו ממתני' דתנו גט הנ"ל. וכ' שם וז"ל ואין לומר דשאני מיתה דקודם שהגיע גט לידה יצתה מזיקתו במיתה ואיך יחולו הקדושין דז"א דהא לנ"מ זו דלא יתננו לאח"מ דהיינו כדי לפוטרה מיבום עדיין זיקת בעלה מכח קדושין עליה והכי מוכח מסוגי' דגיטין (כט) דאמר מר בר"א אלו מת הבעל כו' וקשה היכי מוכח מכח בעל קאתו דלמא הטעם כיון דמת כבר יצתה ממנו במיתה א"ו כנ"ל דמזיקת יבום מוכח דמכח בעל קאתו אף בשעת נתינה ומפני שמת ופסק כחו דאיהו לא מצי מגרש אף נפסק כח שלוחו ואף שקבלו בחייו וכתוס' שם וממילא ה"ה נשתטה כו' ונשאר בקו' יעוי"ש. מיהו להקצוה"ח ותשו' חת"ס דלא ס"ל דעדיין זיקת אישות עלה משום יבום תיקשי עכ"פ על הוכחה דמר בר"א

איברא דלפענ"ד נראה דלא הי' צריך הבי"מ להשאיר ד"ז בצ"ע. ועיקר קו' זו מיושבת שפיר לפענ"ד. דנהי דלמאן דס"ל דבעינן שלא יהא הבעל המשלח נשתטה בשעת גמר המעשה שעושה השליח ודאי דכ"ש מת מנשתטה. אבל לסברא דלא בעינן שיהא המשלח שפוי אלא בשעה שמינהו ותו לא לא מוכח כלל דמהני אף במת המשלח בשעה שהשליח עושה. דלסברא זו נמי אף דמהני בנשתטה בשעה שהשליח עושה. מיהו חי עכ"פ בעינן שיהא המשלח אז. שיהא ראוי למינוי שליחות וזמ"ש תוס' שם בגיטין (יג) דסד"א דכיון שכבר מינהו שפיר קם תחת משלחו אף במת המשלח קמ"ל דלא יתנו לאח"מ. דבעינן שיהא ראוי למנותו לשליח אז בשעה שעושה השליח המעשה מיהו אם חי וראוי למינוי שוב לא איכפת לן שנשתטה. ועי' קצוה"ח (סי' קפ"ב) הביא דעת תוס' רי"ד דגוף השליח לא נעשה כגוף המשלח רק דמעשה השליח הוה כמעשה המשלח ומשו"ה לא מהני שליחות על הנחת תפילין וציצית דנהי דהמעשה נעשה אבל על גופו לא הניח תפילין וציצית יעוי"ש. ועי' בס' תפא"י בגיטין (פ"ד) שכ' דמחלוקת ראשונים הוא יעוי"ש. וכ' דבזה פליגי הטור והרמב"ם באה"ע (סי' קכ"א) דהטור ס"ל דגוף השליח לאו כגוף המשלח ומשו"ה בנשתטה משלח לא מהני. והרמב"ם ס"ל דגוף השליח כגוף המשלח וכיון דשליח לא נשתטה מהני. ועפי"ז י"ל דבעינן עכ"פ שיהא גוף המשלח בעולם בשעה שעושה השליח דאז אמרי' דגוף השליח כגוף המשלח אבל במת ליכא למימר דהוה כגוף המשלח בשעת עשייתו דהא מת וליכא גוף המשלח ולפענד"נ דעכצ"ל כן. דהא עכ"פ בין ר"א ובין מר בר"א ס"ל דבעינן שיהא משלח חי. אלא דלר"א בעינן שליח ראשון חי ולמר בר"א בעינן בעל חי. ואע"ג דלא בעינן שפוי בשעה שעושה השליח המעשה. אלא עכצ"ל כמו"ש. ועכ"פ לפי"ז דלכו"ע בעינן שיהא משלח חי גם להרמב"ם ממילא מוכח דלמסקנא דמר בר"א הוי שני שלוחו של בעל דאל"כ איך מהני במת ראשון

אך להקצוה"ח והחת"ס הנ"ל דלא ס"ל דהוי זיקת בעל משום יבום. עכ"פ קשה הוכחת מר בר"א וכמו שהק' בבית מאיר הנ"ל. ולכן נראה דהוכחת מר בר"א הוא להוכיח דהך שני הוי שלוחו של בעל ולא של ראשון. דס"ל למר בר"א שאין יכול איש לעשות שליח שיהא שלוחו של עצמו אלא אם הממנה הוא בעל המעשה. אבל אם הממנה אינו בעל המעשה אלא שליח דבעל המעשה אין בכחו למנות שליח שיהא של עצמו אלא שיהא שלוחו של בעל המעשה. והוא עמד בזה במקום בעל המעשה למנות להך שני שיהא שליח ממונה של בעל המעשה, ומוכיח מהא דמית בעל דלית מששא כו' דע"כ הך ראשון אינו בעל המעשה. דבשלמא אי נימא כס"ד דתוס' גיטין (יג) שם דמהני אף במת הבעל משום דכבר קם תחת משלחו ואע"ג דפקע זיקת בעל. ועכצ"ל משום דגוף השליח נעשה כגוף המשלח לגמרי אף במת המשלח. והוה כאילו השליח עצמו בעל המעשה. ואז הי' מקום לומר ג"כ שהשני שלוחו של ראשון אבל השתא שאינו כן. וכיון דמי שאינו בעל המעשה אינו יכול למנות שליח שיהא של עצמו. עכצ"ל שהוא שלוחו דבעל. ושוב לא איכפת לן אף דמת ראשון

ועכ"פ מבואר מכ"ז דהשני הוה שלוחו דבעל ולא של ראשון. וכ"כ להדי' במל"מ (פ"ו מגירושין) לענין עושה שליח לגרש לאחר ל' יום שיכול שליח זה לעשות שני. דלא שייך לומר גבי' כל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי אף לאח"ז משום דכולהו מכח בעל קאתו ואפי' מת ראשון שליחות השני קיים דמקרי שליח דבעל והא בעל יכול לגרש השתא כו' ע"כ. ובקצוה"ח (סי' קפ"ח) הביא מסדר הגט דמהר"י מינץ דשליח ראשון מצי לבטל שליח שני דמוכח מזה דהוי שלוחו דראשון דאל"כ איך מצי לבטל שליח הבעל ע"כ. והנה במל"מ שם באמת מסתפק בדין זה. ובס' יד המלך (פ"ו מגירושין) כתב בפשיטות דכיון דהוה שלוחו דבעל משו"ה א"י ראשון לבטל שליח שני. וכ"כ להדי' בס' גט מקושר בס"ג שלישי (אות כ"ה) דא"י לבטל. והנה בס' תורת גיטין בחי' לאה"ע (סי' קמא) כ' דכיון דמבואר שם (סעי' מב) דאם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו ומוכח דלא נגמר שליחות הראשון וכיון דהא דעשה השני לשליח דיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ וכ"כ הט"ז (סי' קמ"א סקכ"ו) ונראה דאפי' למ"ש הט"ז ותו"ג לאו משום דהשני שלוחו דראשון ולא של בעל דז"א וכמו"ש. אלא דטעמא הוא דכ"ז שלא נמסר הגט ליד האשה ולא נגמר הדבר ודאי דרצון הבעל ששליח ראשון שמינהו בעצמו יותר טוב לו וניחא לי' שימסור הגט להאשה. אלא דמ"מ הרשה לו שבאם לא ירצה בעצמו יכול למנות שני. מיהו כ"ז שלא נמסר להאשה ודאי דניחא להבעל בראשון יותר מבשני. והוה זה כמו מי שממנה לכתחלה שני שלוחים ומי שעושה השליחות הוא שלוחו וכמבואר בתשו' הרשב"א שהובא בב"י (סי' קמ"א) דאם עשתה שליח וחזרה ועשתה שליח ואפי' עשרה זא"ז או בבת אחת כל שהגיע גט ליד אחד מהן מגורשת ע"כ. וה"נ הראשון והשני כ"ז שלא נמסר הגט שניהם שלוחי הבעל. וכ"ז שלא מסר השני עומד שליחות דראשון למסור ומשו"ה במת שני מוסר הראשון את הגט להאשה. מיהו טפי ניחא לי' בראשון. אלא דמ"מ הרשה לו למנות שליח שני אם לא ירצה בעצמו. אך רצון הבעל שיהא תלוי ברצון ראשון כ"ז שלא נמסר הגט לבטל את השני ולמסור בעצמו. וכיון דחזר הראשון ומבטל לשני ורוצה למסור בעצמו שוב יש כאן קפידת הבעל אם ימסור השני. ובמקום קפידא ודאי שאינו גט. עי' רש"י גיטין (כט)