ונגש הכהן קיב

שמינה אותם שלוחים על הכתיבה. וכ"ז ניתן שיעשו בעצמם ולא שימסרו הדברים לשליח אחר. ודוקא במסר בידם חפץ דהיינו גט יש בכחם למסור הגט לשליח אחר. ואין משם ראיה כלל על מידי דלאו מעשה שלא יהיה שייך בזה דין דשלוחו שא"כ

ולפענ"ד נראין ד' מהרי"ט ברורין ומאירין ושפיר מייתי משם ראיה וכמו שיבואר. דהא באמת בלא"ה קשה דמה טעם יש בזה דשליח על כתיבה אינו עושה שליח אחר. דכיון דאמרה תורה דשלוחו שא"כ ומה"ט שלוחו הכותב כמו שהוא כותב וגם על מילי עושה שליח וכדס"ל להגאונים הנ"ל. וע"ז אמרה תורה דהך שליח שאמרתי לך דשלוחו כמותו עושה שליח אחר כדמייתי לה בר"פ הא"מ מושלח ושלחה. א"כ מה מקור יש לזה דחילקו בזה דהך ושלח ושלחה לא מיירי אלא בשליח דחפץ וגט ומה טעם יש בזה. וזה עצמו צריך טעם דאמאי אין דברים נמסרים לשליח אחר כשם שמסרם הבעל לשליח ראשון וכבר אמרה תורה דשליח עו"ש ואין אחר זה כלום. ומצאתי אח"כ שהרגיש בזה בס' טיב קדושין (סי' ל"ה) ונדחק בזה. שוב ראיתי אח"כ שקו' זו רמוזה במרדכי בגיטין סו"פ התקבל

הן אמת דלשי' הסוברים דלא בעי שליחות בכתיבה יעוין בתוס' גיטין (כ"ב) תוד"ה הא ועירובין (י"ג) תוד"ה אבל ובמרדכי ביבמות סו"פ ר"ג. וברא"ש ור"ן שם בגיטין ובשו"ע אהע"ז (ריש סי' קכ"ג) ואחרונים שם. ולהסוברים כן ודאי דהך ושלח דגבי גירושין דנפק"ל מיניה שליחות לא מיירי בכתיבה אלא בכה"ג דמסירת הגט דבעי שליחות. א"כ לפ"ז הא דאמרי' דשליח דכתיבה אין מוסר שליחותו לאחר אין זה סותר למ"ש תורה דאותו שליח שאמרתי לך עו"ש כיון דלא מיירי בשליח דכתיבה אלא במידי דבעי שליחות. מ"מ קשה דכבר עמד בזה הר"ן בפ' המביא גט לשי' זו דלא בעי שליחות לכתיבה ואף שהכותב אינו שלוחו ג"כ מהני א"כ קשה דמשמע בכמה דוכתי דבעי שליחות דבפ' מי שאחזו (ע"ב) אמרי' צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. ובפ' התקבל אמרי' ההיא דהוו קרו לה נפאתא וכתבו טפאתא וא"ר צריך לחזור לומר להם כתבו ואמרי' נמי גבי כתיבת הגט מילי נינהו ולא ממסרן לשליח אלמא דבעי שליחות. ותי' שם הר"ן דכל הני לאו משום שליחות אלא משום דבעינן לשמה וכל שלא נכתב בצואת הבעל לא הוה לשמה. וכתב הר"ן בפ' התקבל בסוגיא דאומר אמרו דאי מילי ממסרן השומע מפי השליח כשומע מפי הבעל יעו"ש. א"כ בזה קשה בלא"ה דאי דלא כמהרי"ט א"כ אמאי באמת לא ממסרן בכתיבה. דכיון דיכול למנות שליח על מילי. אמאי לא הוו הנך דברים שאומר השליח כמו שאומר הבעל והוה לשמה. דהא יכול להיות שליח זה במקום הבעל על אמירת דברים אלו לסופר

ועוד להסוברים דשליח קבלה דאשה אינו יכול לעשות ש"ק במקומו כמבואר בר"ן בפ' התקבל בסוגיא דאומר אמרו בשם רמב"ן וכ"כ רוב פוסקים וכ"ה בשו"ע אה"ע (סי' קמא) והובא כן במ"מ בשם רמב"ן ורשב"א. והשתא הא טעם ד"ז הוא משום דגם זה הוא בכלל מ"ש מילי לא נמסרין לשליח שני כמבואר בדברי הפוסקים והא ש"ק דידה ודאי הוא בכלל שליחות וע"ז אמרה תורה דשליח עו"ש. א"כ מהיכי תיתי נחלק בזה דש"ק דאשה לא הוי בכלל שליח עו"ש בלי שום הכרח לזה ומה שורש דבר יש לזה

ולכן האמת יורה דרכו. דהא דאמרי' מילי ל"מ לשליח הוא עצמו הא דמהרי"ט שאין עושה שליח על דברים כמו הקדש עבורי וכה"ג. ומה"ט למ"ד דלא בעי שליחות לכתיבה ומ"מ בעינן שישמע דברי ציווי הבעל שיהא לשמה לא הוה מה ששומע מפי השליח כשומע מפי הבעל. דדוקא אי מילי ממסרן לשליח ויכול להיות שלוחו כמותו על דברים כמ"ש הר"ן. אבל השתא דאין שליח למילי לא מהני. ולשי' הסוברים דבעי שליחות בכתיבה נמי לא ממסרן באומר אמרו מה"ת דהשליח האומר לסופר אינו יכול להיות שליח על מילי. והא דאומר לשנים כתבו גט ואמרו לאחרים דאמרי' בגמ' דמילי ל"מ ומפרש רש"י דדברים ל"מ לשליח שני הוא ג"כ הך דמהרי"ט עצמו וביאור הדברים יבואר בפרט שיבא בעז"ה

פרט ב

גרסי' בגיטין (כט) אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולם מר בר"א אמר הא דאבא דקטנותא היא. אילו מת הבעל מידי מששא אית בהו בכולהו אלא איתי' לבעל איתנהו לכולהו ליתי' לבעל ליתנהו לכולהו ע"כ. ולשי' הטור ודעימי' באה"ע (ריש סי' קכ"א) דבעשה הבעל שליח כשהי' בריא ובשעה שעשה השליח שליחותו נשתטה הבעל הרי מעשיו בטלים מן התורה. ומבואר באחרונים משום הא דאמרי' בנזיר (י"א) דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחא נמי לא משוי ועי' בתוס' שם. ועי' פר"ח ותורת גיטין סי' הנ"ל. ובעינן שיהא בכח המשלח לעשות המעשה גם בשעת גמר המעשה שהשליח עושה. והשתא כשמת ראשון היכי מצי שני עביד. וכי עדיף כשמת המשלח מאילו נשתטה ועכצ"ל דלמסקנא דמר בר"א דאף כשמת ראשון מצי שני עביד כ"ז שהבעל חי. דעכצ"ל דהך שני הוי שלוחו של בעל ולא שלוחו דראשון. וראשון לא עמד בזה במקום הבעל להיות שלוחו אלא על מינוי שליחות השני שיהא השני שלוחו של בעל והי' להבעל למנותו לשליח. והי' בזה הראשון שלוחו של בעל במקומו על מינוי דשני שיהא שני שלוחו דבעל וכבר עבד ראשון שליחותו וא"צ לי' כלום עכשיו

מיהו לשי' הרמב"ם המובא שם באהע"ז (סי' קכ"א) ובאחרונים שם דלא בעינן שיהא המשלח שפוי ובריא אלא בשעת מינוי השליחות ותו לא. א"כ לפי"ז אין ראי' לכאורה. די"ל דאע"ג דשני הוה שלוחו דראשון מ"מ שפיר עביד במת ראשון. עכ"ז נראה דעכצ"ל כן גם להרמב"ם דהך שני לא הוה שלוחו דראשון אלא של בעל וכמו"ש. דהנה בלא"ה קשה על שי' הרמב"ם ממתני' דגיטין (יג) בתנו גט לאשתי לא יתנו לאחר מיתה. וכ' תוס' דאפי' מינהו לשליח בחייו ג"כ לא מהני שיהא קם תחת משלחו ומ"ש מיתת הבעל מנשתטה וכן הק' בקצוה"ח (סי' קפ"ח) והובא קו' זו בשו"ת חת"ס חאה"ע ח"ב (סי' ד') ותי' דשאני היכא דמית בעל דאין על מה