ונגש הכהן קז

לזכות לבירו אא"כ שלוחו של בעה"מ ובמציאה ליכא בעה"מ שיהא זה שלוחו כו' וכתב שם דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהיא זכות לו בידו הוא כו' ויד אריכתא הוא משא"כ לענין גיטין עכ"ד. והרא"ש כ' להדיא שם דחצר המשתמרת דלא בעיא עומד בצד שדהו הוא מטעם שליחות שכ' שם (סי' לא) הלכך מועיל במציאה ומתנה חצר המשתמרת אפי' אינו עומד בצד שדהו דזכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות עכ"ד. ומבואר דס"ל דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. ולפי"ז גם להרא"ש אם אמר השני שבשליחות הראשון מקבלם אסור מדינא

ובזה אולי נוכל לתת פתרון לד' הטור במה שעמדו עליו הב"י והב"ח ביו"ד (סי' קס"ט) במ"ש הטור ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת שהק' דבאמת לא מצינו בשום מקום הכרעתו של הרא"ש כר"ת דבפסקיו הביא שני הדיעות ולא הכריע אך למ"ש אולי י"ל דאין כונת הטור להא דשליחות לכותי לחומרא או לקולא או כרש"י או כר"ת אלא כונתו הוא להך דינא שכ' בשם ר"ת דאם אומר השני שבשליחות אסור מדינא. והנך תיבות ומסקנת א"א כו' שינוי הסופרים הוא ואכ"מ. וצ"ל אחר שהביא בשם ר"ת שאם אמר השני כו' דגם דעת הרא"ש הוא כן ומ"ש ומסקנת כו' לאו דמסיק כן בהדי'. רק לומר שכן צ"ל דדעתו ג"כ כר"ת בדין זה

ועפי"ז נראה לבאר ד' הרמב"ם (בפ"ה ממלו"ל) התמוהים ועמדו עליו הראשונים שכ' ואם העמידו אצל ישראל אעפ"י שנתן הכותי המעות בידו הוא ומדעת ישראל נתן ה"ז מדינא ותמהו דאפי' לשי' רש"י עכ"פ אינו אלא חומרא דהא מה"ת לכו"ע א"ש לכותי אמנם אם נאמר דס"ל להרמב"ם דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ א"ש ודבריו מבוארים ומתוקנים שפוסק ממש כשי' רש"י דאם העמידו סתם אצל הישראל אז באמת נעשה הישראל השני שלוחו של ראשון לקבל מן הכותי ולזכות עבורו ואף דבעה"מ כותי מ"מ זכי דא"צ שיהא שלוחו של בעה"מ. אך אם צוה ישראל ראשון לכותי הלוה לתת לישראל שני אז ודאי קפיד דוקא על שליחות כותי וגילה דעתו שאינו חפץ בזכיה ואז ודאי דלא זכי ליה ישראל וכמו"ש לעיל (פ"ב) לשי' רש"י. ואז תליה בהא אי יש שליחות לכותי לחומרא או לא ובזה מדוקדקים דבריו שכ' הואיל ומדעת הישראל נתן כלומר דרק מדעתו נתן שידע מזה והיה באותו מעמד אבל לא צוה שיהא הכותי שלוחו אז זכי ישראל שני עבור הראשון והוי מדינא ולכן כתב דהוה מה"ת ואה"נ דאם צוה הישראל לכותי כו' וכדפירש"י אז ודאי אינו אלא חומרא וזה נכון

ומעתה הדרן לקמייתא לענין שאילתין במי שמכר פרתו מבכרת לכותי ע"י שליח כו' כמבואר לעיל (פ"א) שחשש פר"מ שילדה הפרה קודם שמסר השליח הכסף לבעל הפרה ואתינן עלה לדין זכי' וכ' תוס' בפ' א"נ דלא מצי ישראל לזכות לחבירו מיד כותי וא"כ אין כאן קנין כסף. אך לפמ"ש מבואר דכל הני רבוותא פליגי וס"ל דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. הלא הם רש"י ור"ת ור"י והרא"ש והטור והרמב"ם וכ"ה דעת הריטב"א הובא בש"מ לב"מ (ע"א) יעוי"ש וכ"ה דעת רמב"ן דהנה בתוס' ב"מ (ט') הק' דר"י ס"ל דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק ומגביה מציאה ס"ל דקנה וה"נ חב לאחריני בזכייתו ותי' דמציאה דקני משום מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"כ ובנ"י פ"ק דמציעא כתב גבי חצר משתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו ליכא למימר משום שליחות דבעינן בזוכה שיהא שלוחו של בעה"מ והכא ליכא בעה"מ גבי מציאה דליזכי לי' חצירו ומגביה מציאה לחבירו שאני דקני משום מגו כו' אבל בחצר הא לא שייך מגו דזכי לנפשי' כו' ע"כ. והריטב"א בחי' לב"מ (ט) הק' ג"כ קו' התוס' מר"י אדר"מ ותי' וז"ל והנכון דס"ל לר"י דמגביה מציאה לא הוי חוב לאחרים כיון שלא זכה בו אדם דמי שאינו מוצא מציצה לאו חוב הוא כו' אבל בבע"ח כו' ונכסיו משועבדים לו חוב הוא לו ולפיכך קיי"ל התם דלא קנה וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ד והשתא לפימ"ש הנ"י הנ"ל תיקשי דנהי דלאו חוב הוא מ"מ כיון דלאו מטעם מגו כמו"ש תוס' מדאיצטריך הריטב"א לומר משום דלאו חוב הוא. א"כ אמאי קני במציאה דהא ליכא בעה"מ. בשלמא לתוס' א"ש כמו"ש נ"י שהוא משום מגו אבל להריטב"א ורמב"ן דלאו משום מגו תיקשי כנ"ל א"ו דס"ל דא"צ שיהא שלוחו של בעה"מ ומשו"ה א"צ ג"כ לטעמא דמגו ולפי"ז בנידו"ד שפיר יש לסמוך על הט"ז (סי' ש"כ ביו"ד) שכ' דבדיעבד יש לסמוך על ר"ת דס"ל דמשיכה קונה בכותי דבלא"ה יש לסמוך בדיעבד על כל הני רבוותא דס"ל דא"צ שיהיה הזוכה שלוחו של בעה"מ ויש כאן קנין כסף ג"כ ועוד נראה דבנידו"ד איכא הכא קנין כסף גם לתוס' פ' א"נ וכמו שיבואר

פרט ז

בהא דס"ל לתוס' פ' א"נ (ע"א) דבעינן שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. נראה דלא ס"ל הכי אלא בזכיה שלא מדעתו אבל כששוי' מקבל שליח בפירוש שיהא זוכה לו בקבלתו שפיר מהני גם לתוס' פ' א"נ בנותן כותי וכן משמע באחרונים עי' ש"ך יו"ד (סי' קס"ט סקט"ו) והמתבאר משם הוא כן דלר"ת אין שליחות לכותי אפי' לחומרא ומוקמינן לה אדינא ולא וכי ישראל לישראל מיד נותן כותי משום דבעינן בזוכה שיהא שלוחו של בעה"מ ואין שליחות לכותי. וע"ז כתב הטור דאפי' לר"ת יש מקום שיהא אסור אם אומר הישראל שבשליחות הראשון מקבלם. וביאר הב"ח ד' הטור דהכונה באם הישראל המלוה עשהו שליח להלוה החדש עבורו אז הוי שלוחו של הישראל הראשון ולא בעי בזה בעה"מ ודלא כב"י שהביא ראיה מתלמידי רשב"א דאפי' לא אמר המלוה ללוה קבלם בשבילי אסור מדינא אם אומר השני שבשליחות הראשון כיון לקבלם זהו תוכן ד' הש"ך שם. ועי' בפ"י בסוגי' זו הבין ג"כ כוונת הב"ח והש"ך כמו"ש. הן אמת דלפמ"ש לעיל (פ"ו) בדעת הטור עולה בשי' אחת עם מ"ש ב"י בשם תלמידי רשב"א דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. אמנם אך לפי מה שלמד הב"ח בכונת הטור מ"מ עולה דאף לסברא זו דבעי שליחות שעה"מ עכ"ז אם עשהו מקבל לזוכה שליח מהני והש"ך הסכים לד' הב"ח ועי' בב"י שהביא עוד סברא בשם הרשב"א בשם רבם היפך זה וז"ל הב"י בסיום דבריו שם משמע מזה דאפי' שווייה ראשון שליח לשני שרי משום דבעי שליחות בעה"מ ע"כ אמנם המעיין היטיב שם יראה דאינו מוכרח לפרש