ונגש הכהן קד

עפ"י ד' מהר"ם אלשקר שהובא בש"ך (סי' קכ"ו סק"ו) שאם המחהו לתת למקבל שיקנה סחורה עבורו לא קנה במעמ"ש דלא שייך מעמ"ש אלא כשהנותן מסלק עצמו לגמרי מן המעות אבל כשמצוה ליתנם לאחר ליקח עבורו סחורה ועדיין לא נסתלק מן המעות לא שייך מעמ"ש כו' ע"כ. וא"כ ה"ה שהמחהו בהלואה כה"ג דלא נסתלק מזה הנותן לא שייך מעמ"ש עכ"ד אמנם בקצוה"ח כ' על ד' הש"ך (סי' קכו סק"ד) וז"ל ומיהו משמע דהיינו דוקא שיקנה לו סחורה דעדיין יש כח לראשון בו ולא הוה אלא שלוחו. אבל אם המחהו שיתן לו מעותיו בהלואה כיון דמלוה להוצאה ניתנה ה"ז כמתנה וצריך ליתן למי שהמחה עכ"ל. ולפי ד' הקצוה"ח אין מקום לישוב האו"ת והשע"מ הנ"ל אך בנתיה"מ שם כתב לדעת האו"ת דעיקר מעמ"ש לא נתקנה אלא לטובת המקבל ולתקנתו. אבל שיקנה הנותן שיעבוד גופו ונכסים דמקבל בשביל זה לא נתקנה מעמ"ש עכ"ל והנה אחרי שמוע כל דבריהם עכ"ז אכתי לא מתרצא לפענ"ד. דאיכא לאוקמא בשנתן ישראל ראשון לשני המעות בפקדון ושוב אח"כ המחהו במעמ"ש להכותי המלוה עבור חובו משו"ה שרי ברישא. וה"נ בסיפא שנתן הכותי הלוה המעות בפקדון להישראל השני וא"ל תנהו לישראל המלוה עבור חובו וזהו בשביל תקנת המקבל ולא בשביל שיקנה הנותן שיעבוד גופו ונכסיו של המקבל

ולכן נראה לי בישוב קו' זו דבאמת מ"ש בשע"מ להנחה מוחלטת דקנין דרבנן כמו מעמ"ש קונה לענין דאורייתא לדידי נראה דתלי' באשלי רברבא. וכבר הלכו בו רבותינו האחרונים ארוכות וקצרות ולאו מלתא דפסיקא היא לכו"ע והוא מחלוקת הרי"ו וב"י באה"ע (סי' כח) גבי הי' לו חוב אצל אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמ"ש שדעת הרי"ו דא"מ אלא מדרבנן והב"י ס"ל דהויא מקודשת מה"ת ועיי"ש (סעי' יג) וב"ש שם (סק"ו ול"ה) וכבר עמלו בונים בו למצוא יסוד נאמן ונכון בזה אם דרבנן מועיל לדאורייתא או לא וכל אחד בונה מגדלים בזה פונה פנים לכל צד. אשר ממש לא הניחו דבר קטן ודבר גדול בזה ואין הכרעה בדבר ואנן מה נענו בתרייהו. הן עי' מחנא"פ ה' מכירה (סי' ב') ומל"מ בה' תרומות (פ"ז) ושם בה' מכירה (פ"ג) וטעה"מ ה' נדרים (פ"ג) ובס' שערי תורה (כלל ה' פ"ב) ושו"ת ברית אברהם חחו"מ (סי' י') ושו"ת חכ"צ (סי' ק"נ) ובשמים ראש (סי' קנ"ז) ובית אפרים חחו"מ (סי' ח') ושו"ת זכרון (סי' מז) ובנחלת עזריאל חולין (קז) ובארצוה"ח (סי' יג) ובנין עולם חיו"ד (סי' ו') וחת"ס חיו"ד (סי' שי"ד) ועוד כמה אחרונים שדברו בזה ומה שהביא בשע"מ ראי' מש"ס ב"מ שם בפא"נ דקאמר זכי' מדרבנן מיהא אית לי' לכותי והוא נפ"מ לדין דאורייתא שם גם בזה אין הכרעה מוחלטת דתלי' בגי' הספרים דאית ספרים דל"ג מדרבנן כמבואר בתוס' כתובות (יא) ד"ה מטבילין וכ"כ התוס' בר"פ ב"ס (סח) יעוי"ש. גם מה שהביא ממכירת שטרות בשו"ע יו"ד (סי' קע"ג ס"ד) ולשי' הרי"ף מכירת שטרות דרבנן ג"ז לא ברירא וכבר חשף הש"ך זרוע עוזו בחו"מ (ריש סי' ס"ו) להוכיח דגם להרי"ף מכירת שטרות מה"ת

איברא דמפני כ"ז נראה לומר לחומר הקו' הנ"ל דהרי"ף ס"ל דדיני התורה אינם נמשכים אחר דרבנן וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ן בשם תשובת הרי"ף שהובא בב"ש (סי' כח סקנ"ב) ושם (סי' מ"ב סקי"ט) דהמקדש בפסו"ע דרבנן א"ח לקדושין משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' והשתא למאי בעי להך טעמא אי ס"ל דכיון דפסולים מדרבנן הוה כמו שפסולים מה"ת. א"ו דס"ל דאי לאו משום דכל המקדש כו' היו קדושין מה"ת כיון דמה"ת העדים כשרים אע"ג דמדרבנן פסולים. וא"כ להרי"ף לשיטתי' לק"מ קו' שע"מ הנ"ל. דגם קנין מעמ"ש דרבנן לא מהני לענין דאורייתא ושפיר אמרי' שם בגמ' בשלמא סיפא לחומרא דאיך שיהיה בין במעמ"ש בין ע"י זכיה הכל הוא עכ"פ דרבנן אלא רישא דלקולא אמאי דאפי' מיירי במעמ"ש. מיהו כיון דדרבנן הוא איך נפקע עי"ז איסור דאורייתא

ואין לדחות ולמימר דאה"נ דרי"ף ס"ל דאי לא הוו קדושין מדרבנן לא הוו קדושין מה"ת משום דכל ענינים דאורייתא נמשכים אחר דרבנן. רק משום דבהא מלתא דפסו"ע דרבנן לענין קדושין איכא נמי טעמא בלא"ה משום דכל המקדש כו' נקיט מלתא דפשיטא יותר אמנם נראה דז"א וז"ל הריטב"א בחי' למס' ע"ז (ס"ז) דכל איסורא דתלי בממון כיון דבממון הפקר ב"ד הפקר אפי' באיסורא נמי אדרבנן מוקמינן לה והוה נמי דאורייתא ואב לכולן המקדש באיסוה"נ דרבנן א"ח לקדושין ואפי' להצריכה גט. וליכא למימר משום דאפקיעו רבנן לקדושין מיני' כדאמרי' בעלמא דא"כ הוה מפרש לה תלמודא התם אלא טעמא דמלתא שאף מה"ת אינה מקודשת שהתורה אמרה שיתן לה המקדש ש"פ בשעת קדושין והרי לא נתן לה כו' עכ"ד. והנה הריטב"א הוא מהסוברים דדרבנן מועיל לדאורייתא כמבואר בדבריו מיהו נלמוד ממנו דאי הוה טעמא דוקא משום דכל המקדש כו' הוה מפרש לה תלמודא ומדלא מפרש ש"מ דסמיך אטעם שהוא כולל יותר בכל מקום אפי' שלא בקדושין והוא משום דדאורייתא נמשך אחר דרבנן ומיני' שמעינן נמי להרי"ף דאי ס"ל דכל עניני דאורייתא תמיד נמשכים אחר דרבנן אפי' שלא בקדושין בודאי הוה שתיק הרי"ף גבי קדושין מלפרש טעמא דכל המקדש כו' והוה סמיך או דהוה אמר טעם שהוא יותר כולל אפי' שלא בקדושין. ומדקא מפרש טעמא משום דכל המקדש כו' משמע דס"ל דאי לאו טעמא דכל המקדש כו' באמת דאורייתא אינו נמשך אחרי דרבנן מיהו נראה דבהא דאיסוה"נ דא"ח לקדושין גם הרי"ף מודה דא"צ לטעם דכל המקדש כו' ומשו"ה לא מפרש תלמודא דהכא טעמא אחרינא איכא דהאשה אינה מקודשת אלא היכא שהגיע לה כסף או הנאה כנודע וכיון דאינה יכולה ליהנות מזה יהיה איך שיהיה מאיזה סבה שהוא ואפי' אסרוהו חכמים לא גרע מסבה דעלמא באופן שא"י ליהנות מד"ז א"מ אפי' מה"ת ובמקו"א הארכתי בסברא זו קצת להשוות דיעות הראשונים ז"ל בזה ואכמ"ל ועפ"י סברא י"ל גם דעת הריטב"א דדרבנן אינו מועיל לדאורייתא ובמקדש באיסוה"נ דרבנן שאני וכמו"ש. ועי' לעיל (כלל ג' פ"ו)

והר"ן בגיטין (סד) מבאר שם פלוגתת רש"י ותוס' שם בהא דרב יהודא ס"ל דקטן זוכה לאחרים ושמואל ס"ל אינו זוכה לאחרים דלרש"י מחלוקת רב