ונגש הכהן קג

דאי אפשר לומר כן שיהא מותר אי כותי אדעתיה דישראל גמר ומקנה. דהא הישראל לא נתן המעות וכותי לא כיון שיהיו המעות שלו ולא עשה כאן אלא מעשה קוף בעלמא. דאע"ג דאין שליחות אפי' לחומרא מ"מ לא גרע מקוף והוה מעות ישראל בריבית אלא שנתן לו ע"י קוף ואמאי שרי. ומפני הכרח זה נשמר הר"ת בתוס' ודקדק בלשונו דקמ"ל דלאו אדעתיה דכותי גמר ומקני. והא דברישא הוה ס"ד דכותי אדעתיה דישראל גמר ויהיב. פי' וכיון שכן א"כ לא כיון הכותי כלל לזכות בהמעות שיהא ההלואה מצידו. רק שישראל הלוה ע"י קוף. ולפי"ז הוה ס"ד דאסור קמ"ל דכותי כי עביד אדעתיה דנפשיה עביד. וכן בסיפא הוא להיפך דישראל אדעתיה דכותי עביד והוה ישראל כאן כמו קוף וס"ד דשרי קמ"ל דישראל אדעתיה דנפשיה עביד ואסור וא"ש וז"ב

ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשה במרדכי בשם גדול א' על שי' ר"ת מתוספתא דכותי שמינהו ישראל סנטר או אפוטרופוס כו' שהובא בתוס' שם ד"ה כגון בשם ירושלמי, וברא"ש פא"נ (סי' נ"ו) הביא תוספתא ישראל שאמר לכותי הילך שכרך כו' יעוי"ש בכ"ז. ועי' בפלפלא חריפתא שם (אות ב') שכתב דמזה קושי' לר"ת דס"ל דא"ש לכותי אפי' לחומרא. אמנם לפמ"ש מיושב ד"ז שפיר. דהא למה שנתבאר אין אסור לר"ת אלא היכא דאדעתא דנפשיה עביד. אבל אם עביד על דעת מי שהמעות שלו אפי' נו"נ ביד כל שבעה"מ כותי מותר. א"כ י"ל דמה דמבואר שם בתוספתא דאסור אינו מטעם דיש שליחות לחומרא דז"א. רק דטעמא הוא משום דלא עדיף ממה שמבואר בש"ס דנו"נ הכותי בידו מיד ישראל ונתן לישראל ועכ"ז אינו מותר אלא אי כותי אדעתא דנפשיה עביד אבל אי עביד אדעתא דישראל אין הכותי הכא אלא עושה מעשה קוף בעלמא וכיון דכותי מלוה לדעת הישראל הוה כמו שישראל מגיע לישראל ע"י קוף. דהא באיסור זה לא בעי נתינה מיד ליד כמו בגיטין וקדושין דהתם טלי גיטיך וקדושיך מעג"ק לא מהני וכן מבואר בחוו"ד (סי' קסט סק"ח) בשם תשו' הרא"ש להדיא ומש"ה אסור

ועם המבוחר י"ל בהא דמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קסט סכ"א) מעותיו של ישראל שהיו מופקדים ביד כותי כו' אם הם באחריות ישראל אסור ובאחריות כותי מותר יעוי"ש. י"ל הטעם דבאחריות הכותי אז עביד אדעתא דנפשיה ומש"ה מותר. אבל באחריות ישראל אז עביד כותי אדעתיה דישראל ולא עביד כותי אלא מעשה קוף ולפיכך אסור. ועפ"ז יש לכוין דשפיר כתב הריב"ש שהובא לעיל (פ"ב) דס"ל דבאחריות ישראל הוה מן התורה. דהכא לאו משום חומרא כמו שטענו האחרונים אלא מדינא

אך לפ"ז יש להתעורר על דעת רש"י שפי' שם באוקימתא דנו"נ ביד דמה"ד כותי אדעתיה דישראל גמר ומקנה ומחמרינן כדמחמרינן בסיפא ע"כ. והא לפמ"ש כל היכא דכותי אדעתא דישראל קעביד הוה כותי כמו קוף ואסור מדינא

מיהו י"ל דרש"י לשיטתיה שפיר פי' כן. שבמרדכי הובא תשו' רש"י וז"ל דשרי לישראל למימר לחברי' ישראל לך ולוה לי מעות מישראל כו' דלא אסרה תורה אלא הבאה מיד לוה למלוה וגם השליח לא עשה איסור דלאו דידיה הוא ואי משום ששא"כ הא קיי"ל אשלד"ע כו' ע"כ. והובא ברמ"א יו"ד (סי' ק"ס). ומ"ש דלא אסרה תורה אלא מיד ליד אין הכונה שע"י קוף לא מהני דז"א כמבואר בחו"ד (סי' ק"ס סק"ח) יעוי"ש. אלא דביאורו הוא כמ"ש המל"מ (פ"ה ממלו"ל) דכיון דנתבטל השליחות משום אשלד"ע הוי זה כמו הא דאמר רבא בפא"נ (סט) דשרי למימר הילך ד' זוזי והלוה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא אם בא מיד לוה למלוה. וה"נ דהוי הכא השליח הלוה. שהוא לוה מן המלוה. כיון שנתבטל שליחות משלחו. וכשחוזר ונותן ללוה הוה כאלו הוא מלוהו והשליח אינו עובר דהוא אינו לוקח אלא בחושבו שההלואה היה למשלחו. והלוה אינו נותן אלא למי שהלוה לשלוחו. ודמי להא דרבא. דה"נ הלוה נותן לשם המלוה עבור שלוה מעות להשליח עכ"ד. נמצא לפי"ז לשי' רש"י דסיפא לחומרא ויש שליחות לכותי לחומרא. א"כ כותי שנו"נ ביד אדעתא דישראל גרע משליח ישראל. דבשליח ישראל אשלד"ע ובטל השליחות והוי זה ממש דהא דרבא שהלוה נותן שכר למלוה עבור שהלוה לשליח. דהשליח לוה של המלוה והלוה הוא לוה של השליח. אבל בכותי דאינו עבירה לא שייך זה כמ"ש ש"ך (שם סקכ"ב) ובמל"מ שם. ואי יש שליחות הוה אה דישראל ממש ע"י שלוחו כמותו ואסור. אלא דמ"מ הא אין שליחות לכותי מיהו כיון דלשי' רש"י קיי"ל דלחומרא יש שליחות מש"ה שפיר כ' רש"י דאי כותי אדעתא דישראל עביד הוה מחמירין כדמחמירין בסיפא

וממוצא הדברים אנו למדין דשי' רש"י דלא כתוס' שם דס"ל דזוכה צריך שיהא שלוחו של בעה"מ דרש"י ע"כ לא ס"ל הכי וכמ"ש לעיל (פ"ב). והנה כדי ליישב יתר התמיהות שהבאנו לעיל (פ"א) נבוא לבאר שי' הרי"ף המובא בשו"ע חו"מ (סי' קכ"ו ספ"ב) דמעמ"ש קונה אף בכותי מה שקשה עליו מסוגיין ומזה היתה לבאר

פרט ד

כתב הטור בחו"מ (סי' קכ"ו) דשי' הרי"ף הוא דמעמ"ש קונה בכותי ועיי"ש בש"ך (סקצ"ו) שמבואר דלשי' זו גם בכותי מקבל קני במעמ"ש ע"כ. ובס' שע"מ בשער דעה (סי' קס"ט) הק' לשי' הרי"ף דמאי פריך הש"ס בפא"נ בהא דהעמידו אצל הכותי מותר אלא רישא אמאי שרי דהא א"ש לכותי וכן בסיפא אם העמידו אצל ישראל אסור דאמאי אסור דהא א"ש לכותי ומאי קושי' דהא לשי' הרי"ף מעמ"ש קונה בכותי. וא"כ דלמא הא דאמר ואם העמידו כו' מיירי במעמ"ש. דהא מוכח מש"ס דהתם דקאמר זכי מדרבנן אית לי' דאם קונה בתקנת חכמים מהני לענין איסור דאורייתא והוה של כותי ולכן שרי וכן מוכח מדין מכירת שטרות ביו"ד (סי' קע"ג) יעוי"ש והוא מהרי"ף והרמב"ם אף דאינהו ס"ל בכ"מ דמכירת שטרות דרבנן מהפקר ב"ד הפקר כו' יעוי"ש. וכבר קדמו בקו' זו בס' או"ת (סי' קכ"ו) והאו"ת והשע"מ שניהם לד"א נתכונו לישב ד"ז