ונגש הכהן קב

שאינן שלו אינו איסור. ה"נ כשהשליח מלוה מעות שלו איך עובר המצוה

ויש לה"ר מהא דקדושין (ז) גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין ע"כ ופירש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ"ל. הרי דאי לאו ילפותא דע"כ לא הוה שלוחו כמותו לקדשה בממון שאינו של המקדש וה"ה בנידו"ד דאין הממון של המצוה והמשלח לא מהני שליחות. וכן לענין קנית קרקע בחו"מ (סי' קצ) בהילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני קנה והוא שלוחו של קונה כמבואר ברמ"א שם וטעמא הוא דוקא משום ע"כ כמבואר בסמ"ע שם. הן אמת שבחי' הריטב"א שם מבואר שאינו שלוחו והיינו דאתי עלה מדין ע"כ. ובמקו"א הארכתי בד' ריטב"א אלו ואכ"מ. מיהו למה שפירש"י שם צ"ע. דהא מבואר דבכה"ג לא שייך שליחות

ונראה דהא מבואר בחו"מ (סי' קכא) באמר המלוה ללוה שלח לי ע"י פלוני. נפטר הלוה מחובו ואפי' לא א"ל שלח והפטר כמש"ש בסמ"ע וש"ך ולשי' רש"י דמיירי שצוה המלוה ללוה לתת לזה הרי יצא לוה מאחריות והוה על המלוה. ומבואר ביו"ד (סי' ק"ס) דבאחריות הישראל אסור ואע"ג דשם בט"ז (סקל"ב) ובש"ך (סקע"ג) הובא בשם ריב"ש דהוה מדינא והכא בסיפא איירינן דאינו אלא מחומרא. אך כבר הוכיח באמת בס' שע"מ בשער דעה (סי' קסט) דדעת רוה"פ דלא הוה אלא דרבנן יעוי"ש. אלא דלפ"ז צ"ב ברישא דהא מבואר שם ביו"ד דבאחריות כותי מותר א"כ לפרש"י דמיירי בצוה המלוה ללוה לתת לזה איך פריך אמאי שרי דהא שפיר שרי. וי"ל דכיון דלקולא אין של"ע וא"כ אין הישראל הלוה שלוחו של כותי המלוה המצוה. דמי למאי דס"ל לרש"י דמותר ע"י שליח ישראל כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' ק"ס) משום דאשלד"ע ואע"ג דהוי המעות של המשלח. וה"נ אע"ג דמשום אחריות הוי כמו שהם של כותי המשלח מ"מ כיון דאין שליחות אין הכותי המלוה אלא הישראל וזה פשוט. עוד ראיתי לעמוד על דברי תוס' שם בד"ה כגון שנשא ונתן ביד ואח"כ נבוא לעמק הלכה זו

פרט ג

כתבו התוס' בד"ה כגון שנשא ונתן ביד וז"ל אומר ר"ת דהשתא תו לא אמרי' דסיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנשא ונתן הישראל ביד וקמ"ל דלאו אדעתא דכותי גמר ומקני ליה כו' עכ"ל ולכאורה הוא תמוה מאוד דהשתא לסברת ר"ת דא"ש אפי' לחומרא. איך יהיה הפירוש בגמ' בהא דקאמר מה"ד כותי אדעתא דישראל גמר ומקני ליה קמ"ל דלא דהא מלשון התוס' דמסיים בסיפא וקמ"ל דלאו אדעתי' דכותי גמר ומקני ליה משמע דגם ברישא קמ"ל ע"ד זה דכותי לאו אדעתא דישראל גמר ומקני. ומשמע דאי באמת מכוין כותי אדעתא דישראל הוי שלוחו דישראל ואסור. אלא דלפי האמת מותר. משום דלפי האמת לא אמרי' דכותי מכוין אדעתא דישראל אלא לדעת עצמו וזה תמוה דהא זהו היפך סברת ר"ת דס"ל דאפי' לחומרא נמי א"ש לכותי א"כ אפי' אם כותי מכוין אדעתא דישראל לא מצי למיהוי שלוחו. ובלא לשון התוס' הנ"ל שפיר יש לכוין כונת הש"ס לשי' ר"ת עד"ז. דסד"א דכיון דמסתמא כותי כי עביד ודאי דאדעתא דישראל עביד וס"ד למימר דאע"ג דא"ש לכותי מ"מ לחומרא יש שליחות קמ"ל דאף אי כותי עביד אדעתא דישראל שרי משום דאפי' לחומרא א"ש לכותי. אבל לפי לשון התוס' קשה כנ"ל. וביותר תיקשי לן סיפא לפי לשון זה שכתבו תוס' דקמ"ל דישראל לאו אדעתי' דכותי נשא ונתן אלא לדעת עצמו. ומשמע דאי באמת עביד אדעתא דכותי הוה שלוחו דכותי ושרי. וזה תמוה דלכו"ע לקולא א"ש לכותי

שוב ראיתי בחי' מהרמ"ל שם שעמד אהא דסיפא לפי שי' ר"ת להק' על הס"ד. דהוה ס"ד למימר דהישראל כשנוטל מכותי ונתנו לישראל שני אדעתיה דכותי הוא נותנו ומקני ליה לישתרי והא א"ש לכותי ואיך הוה ס"ד דנעשה ישראל ראשון שלוחו של כותי לקולא דיהא מותר בשביל זה עכ"ד. והנה קו' זו על הס"ד לפענ"ד לק"מ די"ל דאי לאו דאשמועינן דאסור הוה טעינן למימר כדר"א בסמוך דאנן לדידהו הוינן שליח וא"כ הוה ישראל שלוחו דכותי ומותר קמ"ל דלא כר"א דאף דישראל ודאי דאדעתיה דכותי גמר ומקנה מ"מ ליכא שליחות בכותי כלל אפי' אנן לדידהו לא. אמנם אנן שפיר מקשינן על לשון התוס' דאמר דקמ"ל דלא אמרי' דישראל אדעתיה דכותי גמר ומקנה ומש"ה אסור ומשמע דאי באמת מכוין הישראל לדעת הכותי ס"ל לר"פ דמוקי בשנו"נ ביד דהוה שלוחו של כותי ושרי וזה קשה למימר דמסקנת ר"פ הכי הוה. דהא ר"א דוקא מוקי נה באופן דאנן לדידהו הוינן שליח חבל ר"פ דמוקי בשנו"נ ביד ע"כ דלא ס"ל כר"א מדלא מוקים לה כאוקימתא דר"א

ולכן נראה בביאור דברי התוס'. דבאמת לשון התוס' מדוקדק מאוד. דא"א לומר כמ"ש דהוה ס"ד כיון דישראל אדעתיה דכותי גמר ומקנה יהא מותר כדר"א דאנן לדידהו הוינן שליח וקמ"ל דלא כר"א דאפי' אנן לדידהו לא הוינן שליח ומש"ה אסור. דע"ז באמת קשה. דבאמת אי הישראל אדעתי דכותי גמר ומקנה אין סברא שיהא אסור. כיון שהוא בעצמו אינו מכוין לזכות בהמעות שיהא שלו והם מעות הכותי אע"ג דהישראל אינו שליח הכותי מ"מ אין ישראל כאן אלא דעביד מעשה קוף בעלמא ולכן שרי דאין כאן איסור דהא הישראל לא הלוה אלא מעות הכותי והך לוה החדש כאלו מקוף קבלם. ולא דמי למ"ש לעיל (פ"ב) לרש"י בפירושא דרישא דכיון שצוה הכותי ללוה שימסור לישראל הרי אחריות המעות על הכותי ומ"מ אסור כדפריך בגמ' אלא רישא אמאי שרי. דהתם שאני דכותי לא נתן המעות רק הישראל נותן מכיסו הוה של ישראל. אבל הכא הא הישראל אינו נותן מכיסו רק הכותי וישראל מקבלם אדעתיה דנותן כותי והוא אינו מכוין לזכות שיהיו שלו אין סברא שיהא אסור דהא אינו אלא כאילו הכותי הניחם ע"ג קוף והלוה לקחם מע"ג קוף. ומה"ט נמי אי אפשר ללמוד גם ברישא כמ"ש לעיל. דהוה ס"ד דכיון דכותי ודאי דעביד אדעתיה דישראל הוה ס"ד דלחומרא יש שליחות קמ"ל דאף דאדעתיה דישראל גמר ומקנה מ"מ מותר משום דבאמת א"ש לכותי אפי' לחומרא