ונגש הכהן קא

בסמוך דטעמא דממל"ח דלק"ח הוא משום דתופס לבע"ח במשח"ל ל"ק. ותי' משום דודאי מאן דס"ל דלא קנה איצטריך לטעמא דתופס לבע"ח דאל"כ נהי דלא אמרי' מגו כו' מ"מ אמאי לא זכה מטעם דזכין לאדם שלב"פ אע"כ משום תופס לבע"ח. אבל כאן עיקר כונת תוס' דלמ"ד ק"ח לא תימא מטעם מגו אלא אפי' היכא דליכא מגו נמי קנה כמו תופס לבע"ח דס"ל ג"כ קנה משום דזכין לאדם שלב"פ כו' אלא דלפי"ז אין ראייתם מוכרחת דר"נ דהכא מצי סבר שפיר כדמסיק ר"פ שם דטעמא דר"א דאמר זכה היינו משום מגו ואיהו ס"ל כרבנן דל"ל מגו ואפ"ה איצטריך לקמן לטעמא דתופס לבע"ח דאל"כ יהא קונה מטעם זכין כו' עכ"ל הפ"י

ולפענ"ד נראה דכ"ז אינו וד' התוס' מיושבים שפיר. דהנה בפ' א"נ (ע"ב) כתבו התוס' דא"א לישראל לזכות לישראל מיד כותי דכל זוכה צריך שיהא שלוחו של בעה"מ וא"ש לכותי ודוקא אם הפקירן כותי יכול לזכות. ולכאורה יש להבין דאמאי מהני בהפקר כיון דבכל זוכה בעי בעה"מ והכא ליכא בעה"מ. והיה נראה לומר דהיכא דאיכא בעה"מ ואינו בר שליחות גרע. אבל מד' הנ"י בפ"ק דב"מ מבואר דז"א וטעמא אחרינא איכא בהא. שכתב שם גבי חצר המשתמרת וז"ל וחצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצדו צריכא טעמא דלאו משום יד הוא כו' דהא אינו עומד בצידו וגם לא משום שליחות כו' דא"א לזכות לחבירו משום שליחות אא"כ הוא שלוחו של בעה"מ ובמציאה ליכא בעה"מ שיהא זה שלוחו ולא שייך למימר בחצר כדאמרי' גבי מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"כ. שמעינן מהא דלסברא זו דבעינן שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ הא דזכי במציאה הוא משום מגו וה"ט דתוס' פא"נ שכ' דבהפקירן מהני והוא משום מגו

והשתא לפ"ז ליכא למימר כמ"ש פ"י. דמ"ד דל"ק איצטריך לטעם דתופס לבע"ח דאל"כ נהי דלא אמרי' מגו מ"מ נימא זכין לאדם שלב"פ. דז"א דלשי' תוס' עצמן לא מוכח כלל. דהא כיון דלא אמרי' מגו ממילא ל"ק דבמציאה ליכא בעה"מ. גם מ"ש פ"י דלפי"ז אין ראייתם מוכרחת די"ל דר"נ מוקי דפליגי במגו וס"ל כרבנן דל"א מגו ואיצטריך לטעמא דתופס דאל"כ נימא זכין דז"א וכמ"ש. אמנם נראה דתוס' הרגישו דאיך קאמר ר"נ דנימא מעני לעני מחלוקת דהא ז"א. דא"כ ע"כ חכמים דר"א ס"ל דלא אמרי' מגו א"כ ר"נ בסמוך דס"ל דממל"ח לק"ח והוא כרבנן לא זכה פלוני עני ויתננו לעני הנמצא ראשון ושפיר פוסק ר"נ כרבים. מיהו אמאי איצטריך לטעמא דתופס. דהא במציאה כיון דלא אמרי' מגו וליכא בעה"מ פשיטא דלא זכי. ותי' דר"נ ס"ל באמת דפלוגתייהו דר"א ורבנן לאו במגו קמפלגי. דכו"ע ס"ל דאמרי' מגו אלא דפליגי בתופס לבע"ח. כדמוקי ר"ח להדיא פלוגתייהו בתופס לבע"ח והשתא לא שייך להק' כמו שהק' פ"י דאמאי לא מייתי ראיה מר"נ בסמוך דהא עיקר מה שהרגישו הוא מר"נ וכמ"ש אלא שיישבו זה דבאמת י"ל דס"ל לר"נ דפליגי בתופס כדמצינו לר"ח דמוקי להדיא פלוגתייהו בתופס לבע"ח וזה פשוט

ובזה נבוא ליישב שי' רש"י בפ' א"נ ממה שהקשינו עליו לעיל (פ"א) יעוי"ש. דלהמבואר ע"כ מאן דמוקי פלוגתייהו דר"א ורבנן לר"נ דפליגי במגו נשאר קו' תוס' הנ"ל. דא"כ אמאי איצטריך ר"נ לטעמא דתופס דהא במציאה כיון דליכא בעה"מ שיהא זה שלוחו לזכות עבור חבירו ומגו נמי לרבנן לא אמרי' מש"ה שפיר ל"ק. א"כ לפ"ז הא רש"י פי' שם בב"מ (ע) להדיא בהא דא"ל ר"נ לעולא ונימא מר מעני לעני מחלוקת דפליגי במגו. א"כ עכצ"ל דס"ל לרש"י דא"צ שיהא הזוכה שלוחו של בעה"מ. ושפיר איצטריך ר"נ לטעמא דתופס לבע"ח דאל"כ אע"ג דלא אמרי' מגו נימא זכין כו' כמ"ש פ"י

ולפ"ז מדוקדק ג"כ מ"ש רש"י לבאר הא דפ' א"נ (ע"א) הא דהעמידו כו' דמיירי במצות המלוה. משום דכיון דס"ל לרש"י דיש זכי' מיד נותן כותי נשאר קו' תוס' שם בד"ה בשלמא דזכי ישראל לישראל מיד כותי והוי מדינא. ולכן פי' הסוגיא דמיירי במצות המלוה. והוא עפמ"ש תוס' בגיטין (ס"ו) ד"ה הא בהא דאמרי' שם אי כתובו כתב ידן כתב הגט כשר ופריך הא מילי ל"מ לשליח. והקשה בתוס' דהא לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ומאי איכפת לן במילי ותי' דכיון דצוה לכתוב מודה ר"מ שצריכין לעשות צווי שלו ע"כ. הרי מבואר מד' תוס' דאפי' במקום דלא בעי שליחות מ"מ היכא דקפיד שיהא בשליחות בעינן שיהא בזה דיני שליחות וכה"ג מבואר בתוס' קדושין (כג) בד"ה מהו בהא דבעי בגמ' שם אי עבד יכול לעשות שליח לקבל גט מיד רבו הקשה בתוס' דמי גרע משטר ע"י אחרים בתורת זכות וכתבו דמגרע גרע כיון דקפיד אשליחות ע"כ. אלמא דהיכי דמצי למהוי בלא שליחות כגון כתיבה לר"מ או שיכול להיות בזכי' כהא דעבד מ"מ אם נחית לשליחות קפיד דוקא לשליחות ושלא יהיה בזכיה ובעינן בזה דיני שליחות וכיון דהלוה לאו בר שליחות לא מהני. ועוד דהוה כמו צוח מעיקרא על הזכיה שאינו רוצה בזכיה דלא זכינן בע"כ כמבואר בב"ב (קלח) יעוי"ש וזמש"כ רש"י במצות המלוה ברישא שצוה שיהא הלוה שלוחו. וכן בסיפא צוה שיהא הכותי הלוה שלוחו ומש"ה אינו אלא מחומרא

ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשינו על פירש"י בסוף הסוגיא לרב אשי דסיפא לחומרא. דלמאי דקיימינן השתא דאנן לדידהו הוינן שליח נשאר קו' תוס' בד"ה בשלמא דהוה מדינא שישראל שני זוכה מיד כותי עבור ישראל ראשון וליכא למימר כתי' תוס' שם דהא אנן לדידהו הוינן שליח. ולפמ"ש מיושב דכיון דצוה המלוה ללוה שיתנם ללוה החדש. קפיד לשליחות ואינו חפץ בזכיה שוב אין זוכין עבורו ואין כאן אלא משום שליחות הכותי הלוה שצוהו המלוה דהוה אינהו לדידן ואם הוא אסור אינו אלא משום חומרא

ואיכא לעיונא תו בהא. בשלמא לתוס' הוה שליחות לחומרא וזכי מיד כותי לישראל. אבל לרש"י דהלוה הוה השליח והמעות אינם פקדון אצלו רק מלוה דלהוצאה ניתנה במה הוי של ישראל ע"י שליחות זה. דהא כמו דמבואר שי' רש"י ברמ"א ביו"ד (סי' ק"ס) דע"י שליח ישראל מותר ועיי"ש בש"ך ומל"מ (פ"י ממלו"ל) וטעמא כיון דאשלד"ע אין המלוה אלא השליח והשליח אינו עובר שאין המעות שלו. הרי דמי שמלוה מעות