ונגש הכהן ק

אחר וא"ל תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור. ועי"ש בכל הסוגיא עד קמ"ל עכ"ל הסוגיא. והתוס' שם בד"ה בשלמא סיפא לחומרא וז"ל תימא אמאי לא הוי מדינא אם העמידו אצל ישראל כו' שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מן הכותי וי"ל שאפי' יוכל לזכות לחבירו במציאה כו' דנהי אם הי' הכותי מפקירן כו' אבל עכשיו שלא הפקירם אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה הישראל המקבל שלוחו של כותי לזכות במעותיו של ישראל כו' יעוי"ש היטיב

ובחי' מהריב"ן שם הקשה דהא ביאור ד' התוס' הוא במ"ש דנעשה הישראל השני שלוחו של ראשון היינו דמעצמו ממילא נעשה שלוחו ע"י זכי' שזוכה עבורו דקיי"ל דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לו לקבל חובו מן הכותי וע"ז כתבו דזה א"א בנותן כותי שכל זוכה צריך שיהיה שלוחו של בעה"מ ונותן כותי לא מהני דלית ליה שליחות. א"כ קשה על הטור ביו"ד (סי' קסט) שפסק בסי' הנ"ל כר"ת בתוס' שם ד"ה כגון שנשא ונתן ביד דאין שליחות לכותי אפי' לחומרא ואפ"ה פסק שם דאם אמר הישראל השני שבשליחות הראשון קבלם מהכותי אסור גם לר"ת ופי' הב"י לא שווייה ישראל הראשון שליח להשני אפ"ה זכין לו שלא מדעתו. א"כ האיך פסק נגד סברת התוס'. דכיון דהכותי אינו מפקיר אין הישראל השני יכול לזכות כי אם מטעם שליחות בעה"מ. וכיון דאין שליחות לכותי אפי' לחומרא אין כאן שליחות בעה"מ. ודאי דאם עשה הראשון שליח לשני א"כ הוה הכותי כמו שנותן לראשון דשלוחו שא"כ. אבל בלא עשהו רק מעצמו עושה ורוצה לזכות בו שלא מדעתו לא אמרי' הכי אלא במפקיר וסיים עלה בצ"ע

גם הב"י והב"ח הקשו על הטור שם שכ' ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כר"ת וכתב הב"י וז"ל ולא ידעתי מנ"ל לרבינו דסובר הרא"ש הכי שהרי בפסקיו הביא שני הדיעות ולא הכריע כו' ועיי"ש

עוד קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק (פ"ה ממלו"ל) דאם העמידו אצל ישראל דסיפא אעפ"י שנתן הכותי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז מן התורה. ותמהו עליו הראשונים ז"ל דהא באמת אפי' למסקנת רש"י דיש שליחות לחומרא לא עדיף מאבק דרבנן דאם עבר מלוה וגבה דאין מוציאין מידו שהרי מה"ת א"ש לכותי רק מדרבנן החמירו ואיך כתב שהוא דאורייתא ועיי"ש בכ"מ ובמ"מ מה שהביאו בשם הר"ן והריטב"א ונדחקו להולמו

[ובהשקפה ראשונה אמרתי לתרץ דעת הרמב"ם דאזיל בשי' רש"י דסיפא לחומרא. אך אינו חומרא ע"ד סייג אלא דמספק מחמרינן דלמא יש שליחות לכותי מה"ת וכר"א שם בגמ' וא"כ הוא ספק מה"ת. ואף דשי' הרמב"ם דמה"ת כל ספק לקולא כנודע. ועי' כרו"פ ופר"ח (סי' ק"י). אך המהרי"ט ופר"ח חילקו בדבר והובא בס' בית יצחק בשער הספיקות דכל ספק העומד להתברר אף להרמב"ם לחומרא מה"ת. ולפי ד' הש"ך בחו"מ (סי' כ"ה סקכ"ה) דתפיסה מהני בתיקו שהוא ספיקא דדינא אם אסרה תורה זאת או לא. וביאר טעמו בתו"כ (סי' ז') דבספק בכור אינו דבר התלוי בטעמא ולא בחכמה וא"א להתברר וכן בתרי ותרי א"א להתברר הספק. אבל בספק תיקו הדבר תלוי בסברא וא"כ הא נמי לכאורה להא דמי' ואפשר להתברר ע"י יודעים איזה דרשה מוכרחת אם יש שליחות לכותי או לא. וא"כ לפי חילוק מהרי"ט כאן הרמב"ם מודה דמה"ת לחומרא וע"כ פסק דהוה מה"ת. אך בב"י דחה חילוק זה דמהרי"ט. וגם בס' או"ת דחה דתיקו לא מקרי עומ"ל]

גם יש להתעורר על ד' רש"י שם שכ' אהא דרישא דאם העמידו אצל הכותי מותר אע"פ שהישראל נותנו לחבירו במצות כותי מותר. דמי דחקו לזה לפרש דמיירי שהיה במצות המלוה הכותי ואמאי לא נימא דהוה בסתמא וישראל המקבל נעשה שלוחו של כותי לקבל חובו מיד הישראל מטעם זכי' דזכין לאדם שלב"פ ומש"ה מותר וע"ז יהא קו' הש"ס אלא רישא אמאי שרי כיון דא"ש לכותי כו' ועוד שלחזק הרבותא שרצה רש"י למימר אעפ"י שיש סברא לומר שלא יהיה מותר אעפ"כ מותר אינו צריך אלא מ"ש שהישראל נותן לחבירו דאעפ"כ מ"מ מותר. משום דהמלוה האמיתי הוא הכותי. אבל מ"ש במצות הכותי זה אין שייך כלל אל הרבותא. דאדרבה זהו סברא שנמשך מזה שיהיה מותר. וע"כ כל הרואה יראה שהיה לרש"י איזו הכרח לפרש הסוגיא דמיירי במצות המלוה וברישא שהמלוה כותי מותר וכן עד"ז בסיפא שהמלוה ישראל היה במצות הישראל המלוה ומש"ה אסור אבל שלא בציווי הישראל היה מותר וד"ז צ"ב

תו קשיא לי בד' רש"י שם בסוף הסוגיא גבי: הא דאמר רב אשי שם בסוף הסוגיא לחד לישנא כי אמרי' א"ש לכותי ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינן שליח. ופירש"י דהשתא רישא כיון דהוינן להו שליח מש"ה שרי דהוה ריבית דכותי וסיפא לחומרא ע"כ. וקשה דלפ"ז יקשה השתא קו' התוס' בד"ה בשלמא דהא הישראל הלוה החדש המקבל מיד הכותי זוכה לישראל המלוה והוה מדינא ואין לומר השתא כמש"ש התוס' דאי הכי הוה המקבל שלוחו של כותי לזכות עבור הישראל וכיון דא"ש לכותי לא מצי זכי עבור הישראל. ז"א דהא השתא קיימינן דאנן לדידהו הוינן שליח. וא"כ שפיר מצי זכי ישראל המקבל עבור הישראל והוה מדינא ואמאי פירש"י שהוא חומרא וראיתי לבאר וליישב כ"ז ולבוא אל הביאור נקדים סוגיא דב"מ (ט) וכמו שיבואר

פרט ב

בב"מ (ט) גרסינן תנן התם מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון אמר עולא אמר ריב"ל מחלוקת מעשיר לעני דר"א סבר מגו דאי בעי מפקיר נכסי' והוה עני כו' ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברי' ורבנן סברי חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' אבל מעני לעני ד"ה זכה לו דמגו כו' א"ל ר"נ לעולא ולימא מר מעני לעני מחלוקת כו'. וכתבו תוס' בד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת ויחלוקו בתופס לבע"ח במקום שח"ל ולא מטעם מגו דהא רב חסדא דאמר כמו ר"נ בסמוך דממל"ח לק"ח אית ליה בפ"ק דגיטין דפליגי בתופס לבע"ח ולא מטעם מגו כו' ע"כ. והקשה שם הפ"י וז"ל והא דלא מייתי ראיה לדבריהם ממאי דאמר ר"נ עצמו