ויוסף אברהם פח

מחצר לחצר ודרך מבוי היינו דוקא במתני' דקתני יוצאה וראשה פרוע סתם ופי' בש"ס דהיינו מחצר לחצר ודרך מבוי אבל בירוש' דקתני יוצאה וראשה פרוע לחצר איך נוכל לפרש דמיירי מחצר לחצר דכל כי האי הו"ל לתלמודא לפרש ולא לסתום כדי שלא נטעה לומר דיוצאה בחצר דוקא כפשטא דמילתא. ומה שדקדקת דהו"ל יוצאה בחצר אין זה דקדוק כי כן דרך הלשון לומר על מי שיצא ממקום למקום ה"נ הכא יוצאה מן ביתה לחצר ומה שפי' בכוונת הב"י לא משמע הכי מדבריו דמשמע מינה דאין לנו עסק לדבר על היוצאת בפרועת ראש בחצירה דהיא היתר גמור ואם היא דבר שאינו הגון עושה למה לנו לשתוק והו"ל להודיעה שהוא דבר שאינו הגון אלא ודאי דלית לן בה משמע שהוא היתר גמור ועוד דגם מדברי הר"ן משמע להדיא דהיתר גמור ומ"ש דהרב"ח הבין כמו שפי' לא ידעתי היאך משמע כן ואדרבה נהפוך הוא כי כוונת הב"ח ברורה לומר דמלבד מה שהק' הב"י עליו דכיון דהיתר גמור יוצאה בפריעת הראש לגמרי למה כתב לא תצא דמשמע שהוא דבר שאינו הגון עוד בה דהוקשה לו להב"ח למה לא פי' להדיא הטור את דבריו דבפריעת הראש לגמרי שהיא היתר גמור ועוד דלפי דבריך דהטור והב"י לא דברו במי שיוצאה לחצר בפריעת הראש לגמרי שהיא היתר גמור אלא לא תצא מבעלה אמרו אבל הוא דבר שאינו הגון א"כ מנ"ל להב"ח לומר דאם פרועת הראש לגמרי שהיא היתר גמור. ומה שתמהת עלי איך פסיק ותני דאם יצאה לר"הר שמפסדת כתובת' והא אכתי בעינן התראה לא חששתי בזה לטועה שיטעה כיון שאחר זה באו הדברים באורך ענין ההתראה ואימתי מפסדת כתובתה ואשגרת לישנא הוא

והנה מ"ש שרש"י ז"ל פי' הבעיא בעוברת עד"י דלא נימא דהא דבעי הש"ס אי בעי התראה דוקא לד"מ אבל ד"י דאי בעיא התראה אלא אף עד"י בעי הש"ס לא יכולתי להעמיד פי' זה בדברי רש"י חדא דעכ"פ הו"ל לרש"י לפרש הסוגיא בעוברת עד"מ וד"י האמורים במשנה בכתובות כדי שלא נטעה לפרש דדוקא בד"י הוא דבעי הש"ס אבל בד"מ אין צריך התראה כמו שטעו בזה גדולי האחרונים הב"ש והרב פנים מאירות ז"ל ולא יסמוך רש"י על פשיטות הש"ס דמשמע מינה דאפילו עד"מ בעי הש"ס כי כן דרכו של רש"י לפרש דבריו ואפילו דבר שהוא מפורש בש"ס דרכו לפרשו