ויוסף אברהם עט

הכלל העולה מכל האמור לעיל דראובן זה יכול לגרשה בע"כ אכן מכיון שאין שם התראה אינה מפסדת כתובתה וכן כתוב בהג"מיי משם הר"ם שאם יש עדים שעברה עד"י ואין שם עדים שהתרה בה יכול לגרשה בע"כ מיהו לאחר שיגרשנה יצטרך לתת לה כתובתה ע"כ. הרי שאפילו היה שם חר"ג כמ"ש בתחילת דבריו אפ"ה יכול לגרשה בע"כ אף שלא היה שם התראה וכ"כ הרב המגיד בפכ"ד מה' אישות עמ"ש הרמב"ם עברה בינו לבינה שמחלוקת האיש והאשה בזה כשאר תביעות שבין אדם לחבירו וכיון שהבעל רוצה להפסידה כתובתה עליו להביא ראיה ומ"מ בלא ראיה יכול להשביעה ונ"ל דוקא כשידוע שעברה ע"ד אלא שנחלקו אם היה אחרי ההתראה אם לאו או אם היה שם התראה אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו אינו יכול להשביעה כיון ששטר כתובתה בידה אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ע"ש. הרי להדיא דס"ל דכל שאין שם טענה ברורה אע"פי שאין יכול להפסידה כתובתה מ"מ יכול לגרשה בע"כ. ואף שה"ה ז"ל לא מיירי אלא בענין שלא יש עסק שבועה אבל אם יש עסק שבועה ביניהם אפשר דאין יכול לגרשה בע"כ מ"מ נראה דלא שנא וכמש"ל דאדעתא דהכי לא נשבע ולרווחא דמילתא יתירו לו ג' שבועתו בלתי שום פוצה פה ומצפצף וכמ"ש הרב מ"ץ ח"ג סי' ג'. ובדברים הנקנים באגב ראיתי להרב מלך שלם בחידושיו על הרמב"ם דף פ"ט ע"ג שהקשה על דברי ה"ה עמ"ש דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן והקשה ויש להבין מ"ש ממ"ש בדין טו"ב מי שראה אשתו שזנתה וכו' לפיכך משביעה בנק"ח שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח"ך תגבה כתובתה וקשה למה משביעה כיון ששטר כתובתה בידה הלא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וצ"ע ע"כ. והרואה יראה דקושיתו היא קושית ה"ה עצמו שכתב ולא נתברר לי טעמו וכתב הרב משנה למלך דכוונתו דאפילו שטענת הבעל ודאי שראה שזנתה אינו בדין שתשבע שהרי רבינו עצמו כתב בפי"ד מה' מלוה ולוה דאין המלוה נשבע כששטרו בידו אלא על טענת פרעון אבל על טענת אמנה או ריבית אין המלוה נשבע ע"ש. ולפקד"ן לתרץ דבשלמא גבי שטר שטוען אמנה או ריבית ובא לפסול השטר עצמו שישנו ביד המלוה אז אינו נאמן אבל הכא אין עיקר טענתו על הכתובה להפסידה לאשתו אלא טענתו כי שמא נטמאה תחתיו וממילא אם הודית על עצמה