ויוסף אברהם ע

וכו' עי"ש. וקשה שהרי סיים שם מהרי"קו והביא ראיה לדבריו מדברי הרשב"א שכתב ולא עוד אלא אפילו בנשואה גמורה התיר הרשב"א לישא אשה היכא שיצאה מדעתה וא"כ קשה במה שיש לגמגם בזה שלא כתב הרא"ש וכו'. שו"ר להרב פ"מ ח"ב סי' קי"ז שהקשה כן על דברי מ"ז הראנ"ח וכתב שם שיש לתרץ דשניא ההיא דהרשב"א שהיא חרם ר"ג משבועה דלגבי האי מילתא איכא לחלק דעדיף טפי לומר דאדעתא דהכי בחרם ר"ג מכשהוא נשבע מפי עצמו דהו"ל לאתנויי דאם יתיליד איזה סיבה דאדעתא דהכי לא נשבע וכיון שלא התנה בהחלט נשבע כיון דהוה סמיה בידיה להתנות ולא התנה משא"כ בחרם ר"ג עי"ש. והרואה יראה למהראנ"ח עצמו שם בסי' ל"א דליתא להאי חילוקא דשם נדונו היה באשה שנשבע ארוסה להביא הדבר לידי גט וגם יש להם חר"ג וכיון שיש שבועה איהו דאפסיד אנפשיה מדלא התנה ואפ"ה קאמר שם דיכול לבטל שבועתו משום דאדעתא דהכי לא נשבע ומשמע דס"ל דלא שאני ליה בין חר"ג לשבועה אלא בכל גוונא יכול לומר דאדעתא דהכי לא נשבע ואף דהתם מלבד השבועה יש חר"ג וכיון שיש חרם ר"ג משו"ה התם דוקא מצי למימר דאדעתא דהכי לא נשבעתי ויכול לישא או לגרש אבל אה"נ במקום שיש בו שבועה לחוד מצינן למימר כיון שיש סמיה בידיה הו"ל להתנות וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הא ליתא חדא דהרואה יראה דחר"ג דנקט מהראנ"ח מעשה שהיה כך היה ולא איצטריך ליה לדינא שהרי לדינא כתב מהרי"קו בשורש ק"א דבארוסה לא תיקן הגאון וכיון שנדונו בארוסה למה ליה למינקט חר"ג ואף שיש חרם בין הקהילות שלא לישא אשה על ארוסתו מ"מ נראה דהיינו דוקא שלא לישא אשה אחרת עליה אבל לגרשה ש"ד וא"כ ודאי כל ספיקו אינו אלא משום השבועה שנשבע לישא אותה והיא באה בטענה עליו שיקיים שבועתו. ונראה דלזה בתחילת התשובה כתב שיכול לומר הבעל דאדעתא דהכי לא נשבעתי והביא ראיה מדברי הרא"ש שהוא מדבר בענין השבועה ולא זכר שר חר"ג לומר דאדעתא דהכי לא תיקן הגאון נראה דאף בשבועה שהיא בקום עשה לישא או לגרש יכול לומר דאדעתא דהכי לא נשבעתי ועוד דאי מהראנ"ח עומד בדבריו במ"ש דההיא דהרא"ש מיירי בשב וא"ת א"כ מאי ראיה מביא לנדונו שהוא בקום עשה וכתב עוד הפ"מ כי לא נמצאו שאר יתר דבריו ואולי אם היו נמצאים היה