ויוסף אברהם נא

קמצתי יכולה לומר בירושה נפלי לי עי"ש. והנה דבריו באו כספר החתום באין מבין מאי קאמר דמאי סבר כדעת הרמב"ם דאי סבר דמותר מזונות ליורשים א"כ מאי קאמר מגו דיכולה לומר מעיסתי קמצתי דמה בכך הא אפילו דמעיסתה קמצה המותר ליורשים ואם נאמר דסבר כהראב"ד דהמותר לעצמה כמה מהדוחק הוא זה ועוד דכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום הדברים וכבר הרב בני חיי בסי' צ"ה האריך הרחיב בזה ועלתה מסקנתו בזה דהרדב"ז סבר כהראב"ד ועפ"ז כתב דהמוחזק יכול לומר קי"ל כהראב"ד. ואנא עבדא ע"פי אמות הקודם נ"ל דאין הנדון דומה לראיה דלא כתב הרדב"ז שיכולה לומר מעיסתי קמצתי אלא בנדון דידיה דהיא היתה רחוקה מן היורשים ואין היורשים עצמם נותנים לה מזונות אלא היא היתה מתעסקת בממון בעלה ומרווחת מהם ואוכלת ואז בכה"ג אמרינן דהמותר לעצמה דודאי כל מה שקמצה אין דעתה לצמצם אלא לעצמה ולא כדי שירויחו היורשים כיון שאין נותנים לה הם המזונות כי הם רחוקים זה מזה ונראה לקיים חילוק זה ממה שכתב הוא עצמו לקמן וז"ל וא"ת שאני הכא דאונות ושטרות יוצאים ובאים על שמה ומשום הכי אם חלוקה בעיסתה על היורשים להביא ראיה אבל בנדון דידן שאין אונות ושטרות יוצאים על שמה אפילו חלוקה בעיסתה עליה להביא ראיה כמה תשובות בדבר חדא דאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית משמע שיורשי הבעל עמה בבית ולפיכך סתם משאה ומתנה לצורך תפיסת הבית ומשום הא בעינן שיהיו אונות ושטרות יוצאים על שמה אבל בנ"ד לא היו יורשי הבעל עמה אפילו באותו מלכות ולפיכך סתם משאה ומתנה לצורך עצמה וכל השטרות יוצאים על שמה קרינן להו ותו דמשמע דהנכסים מרובים ולפיכך נושאת ונותנת בהם אבל בנ"ד לא היו הנכסים כדי כתובתה כמו שכתבו משם וא"כ לא שבקת נפשה ועבדא לאחריני וכו' עי"ש. מדברים אלו נראה שאף בנדון דידיה האשה ההיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית בנכסים ומפרנסת עצמה וא"כ מסתמא אמרינן לא שבקה נפשה ברעב ומצמקת גופה בשביל אחרים ובודאי בכגון זה אמרינן דהמותר לעצמה ולא ליורשים וא"כ לפי דברי הרב בני חיי דפשיט לה מדברי הרדב"ז דאם היתה האשה מוחזקת בנכסים במותר יכולה לומר קי"ל כדברי הראב"ד א"כ בנ"ד שהיא מוחזקת בנכסים יכולה לומר קי"ל אכן לפקד"ן דבנ"ד כ"ע מודו כפי דברי הרדב"ז שהמותר